Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תרבות’

"ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". פרשת ויצא, ספר בראשית.

יעקב אבינו יוצא לדרכו, בורח מאימת אחיו עשו, משאיר מאחוריו את הגנת אמו וצו אביו בידו. הוא האחראי הבלעדי על מעשיו וחייו. יש המפרשים את המילה "בו" בתמונה שבה "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" שאינה מתייחסת לסולם אלא ליעקב עצמו. בתוככי נפשו מתרוצצות מחשבות שונות, של חוסר מנוחה לגבי עתידו.  כך גם לכל אדם בוגר מתלוות, באופן טבעי חששות כתוצאה מעמידה בפני פרשת דרכים בקריירה שלו. לכל אדם ישנם חלומות כיצד ייראו חייו המקצועיים.

יעקב היה עד כה איש תם יושב אוהלים, עסוק בלמידה כל היום והותיר לאחיו את ההתמודדות עם המציאות הגשמית, עם עבודת השדה. תנועת המלאכים בסולם שקודם עולים ואח"כ יורדים מעבירה לו מסר חד משמעי כי אינו יכול להיות במעלה הסולם במנותק מהמציאות הגשמית. הוא חייב לרדת אל המציאות ולפעול בתוכה מאותה דרגת קדושה שהגיע אליה באמצעות עבודה ממושכת, בדומה לעץ ששורשיו באדמה וראשו בשמיים. מוטיב זה משקף את מהלך חיי האדם בעולם, כולל במעגל הקריירה. אין הוא מעופף ברחבי השמיים, עליו להתעלות מהארץ אל השמיים כיוון שהארץ היא הבסיס להתקדמות בסולם הקריירה.

רחל אפרים, בית ארגוני, משאבי אנוש, עסקים, יצירתיות, ארגון, Rachel efraim ,Organizational Development ,Human Resources

כאשר מטפסים על עץ בוחרים עפ"י רוב באחד הענפים החזקים כדי לעלות למעלה. לעיתים, בוחרים בענף לא מתאים  שאינו מוביל ישירות כלפי מעלה, אך בעקבותיו אפשר למצוא ענפים אחרים שיובילו בסופו של דבר כלפי מעלה. הכל אפשרי כל עוד לא מפסיקים לנוע.  פרמטר חשוב בטיפוס הוא לבחור בענפים שאינם "פופולריים" או לטפס בדרך שאינה קונבנציונלית, משום שכולם עושים זאת.

מראה הסולם- המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה הוא, כאמור הקישור בין הארץ לשמיים. הסולם הזה יוצר את הקשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.

יתרה מזו, החיבור נעשה באמצעות סולם הבנוי מדרגות ושלבים וניתן לעלות בסולם בטיפוס, שלב אחר שלב ואין אפשרות לעלות בסולם ללא עלייה בכל השלבים שלו. הדימוי בא לבטא את השלבים שיכול האדם לעלות בהם עד השמיים, אולם הוא אינו יכול לעלות בקפיצה אחת על אף רצונו להגיע במהרה. הוא מחויב לפתח את דרגותיו הבסיסיות, לעבוד ולהתאמץ לשם כך, קודם שיעסוק בעליונות.

אחד ממאפייניה הבולטים של התרבות הישראלית הוא חוסר הסבלנות, להעדיף בדרך כלל תוצאות על פני תהליכים. אנחנו כעובדים וכמנהלים מייחסים חשיבות לכושר הביצוע, להישגיות וליעילות, תכונות נחוצות לעבודה. לעיתים קרובות, הפרגמטיות מניעה לפעול להגיע להישגים נראים לעין כדי לזכות בהוקרה והערכה מצד הסביבה, היינו תחושת הערך העצמי נובעת מתוך פעלתנות זו. מנהלים/עובדים שמונעים באופן זה עשויים להתקשות בתהליכים מורכבים המצריכים סבלנות, הקשבה וירידה לפרטים. קצב מהיר של הספק, של ביצוע המשימות ובהקדם האפשרי נחוץ בעסקים, אך כאשר לא ניתנת מספיק לגיטימציה לתהליכים ישנה הסתברות, לדעתי לעיגול פינות, להתעלמות מנתונים שליליים והקרבת איכות תמורת כמות.

חוסר הסבלנות מתבטא גם ברצון כללי להגיע מהר ועכשיו לפסגה. לרובנו חשוב לשמור על תדמית של הצלחה וכתוצאה מכך נתגאה, באופן טבעי בהישגינו ונצניע את חולשותינו ואת הביקורת מחשש שמא תחשוף אותנו לתחושה פנימית של כישלון.

נתקלתי במקומות עבודתי בעובדים בדרגים מקצועיים שונים שרגישים ליוקרה ומעמד ומונעים על ידי שיפור סטטוס והתקדמות קבועה. יש להם צורך בסיפוק מיידי ובהצטיינות מהירה המחזקת את תחושת הערך העצמי. עובדים אלו מוקסמים על פי רוב מהמילה "ניהול" ומדלגים בין משרות/שלבים בסולם הדרגות ההיררכי כדי להתקדם בעיקר מתוך הצורך שצוין, גם אם אינם בשלים לאייש משרה ניהולית באותו פרק זמן נתון, אם בכלל מסיבות שונות.

המחיר שהם עשויים לגבות כתוצאה מכך הוא לעיתים חוסר הצלחה באיוש המשרה, ייתכן מחוסר בשלות או/ו חוסר סבלנות לתהליכים והקשבה למתרחש סביבם. מחיר נוסף- מעברים מהירים בין משרות משמעותם פחות ניסיון בכל תחום ותחום שעשוי לשדר מסרים בעייתיים למעסיקים עתידיים של חוסר יציבות ונאמנות. מעסיקים אלו עשויים לחשוש שמועמדים אלו על אף ניסיונם המקצועי המרשים והישגיהם לא יהיו שבעי רצון מתפקידם ויעזבו את העבודה במהרה. הם יעדיפו מועמדים שרגליהם יהיו על הקרקע, היינו בוגרים, מציאותיים ומתמסרים לעבודה לצד ניסיונם המקצועי.

המילה "מוצב" בהקשר לסולם יעקב המוצב פירושה יציבות, ולכן ככל שגבוה הסולם יותר- עליו להיות יציב יותר. ככל ששאיפותיו של האדם לעלות בסולם רבות, כך עליו להיות יציב בארציות חייו. יציבות זו תשתלב עם האמונה שהוא יכול לטפס עד השלב הגבוה ביותר- שם נמצא הקצה השני של הסולם המגיע השמיימה.

הינכם/ן מוזמנים/ן להגיב/לשתף.

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2012

Read Full Post »

אחד מהסממנים הבולטים של התרבות הישראלית באופן כללי הוא הישירות. "להיות דוגרי" הוא סגנון דיבור מוערך, כיוון שהוא מסמל ישירות, תעוזה ואפילו מעיד בעיני רבים מאיתנו על אותנטיות של הדובר. האמירה העקיפה, לעומת זאת תתקבל לעיתים בחשדנות שעשויה להעיב על המשך הקשר.

אנחנו כישראלים במסגרת "הסחבקיות" פונים לאדם בשמו הפרטי ללא תארים וגינונים, לפעמים אף בכינוי אישי שניתן לו עוד לפני שפיתחנו מערכת יחסים אישית עימו. צורת פניה זו מתקבלת ברוב המקרים באהדה רבה יותר מאשר פניה לאדם באמירה "אדוני או גבירתי" או עם הוספת התואר האקדמי שלו כיוון שזה נשמע רשמי מדי.

ישירות ואותנטיות הן מבורכות בעיניי, אך ישנם מצבים שכיחים שבהם אנו אומרים את אשר על ליבנו ועשויים להסב נזק אישי ולמערכת היחסים עם הצד השני, לעיתים בלתי הפיך.

זכורה לי היטב בהקשר זה תקופת העסקתי בארגון בינ"ל שהדיבור העקיף היה מקובל ולכן מרבית הסיכויים שישירות ישראלית מסוג זה היתה עשויה להתפרש כאגרסיביות. כשמנהל ביקש להביע את הצורך בשיפור ביצועים, הנטייה הכללית למתן משוב היתה בנוסח אמירה "יש לנו מספר אתגרים שכדאי לעבוד עליהם". בקרב מנהלים ישראלים, לעומת זאת ישנה אפשרות רווחת שהמשוב ייאמר בצורה ישירה יותר בנוסח- "אני שבע רצון מעבודתך, אבל עליך לשפר את ביצועך בתחומים אלו ואלו". עבורנו כישראלים אמירה כפי שהציג מנהל מתרבות זרה עשויה לגרום תחושה של עמימות וחוסר אמון בממונה.

לצורך הבהרה, חשוב לחדד במסגרת מתן משוב לעובד, בין היתר את הצדדים החיוביים וטעוני השיפור בעבודתו לצורך צמיחה אישית ועסקית, אך אם תוכן המילים נאמר בצורה בוטה כך שמשתמע לצד השני שהוא לא בסדר, שמקטין אותו-התוצאה היא בדרך כלל פגיעה בעובד.

כמו כן, ישנה "אהדה" ישראלית רווחת לתת משוב גם לאנשים שאיננו מכירים היטב- על המראה החיצוני, על אופן דיבורם/ דפוסי התנהגותם וכו' מבלי לכלכל את דברינו מתוך אמונה שיש לומר את האמת, כיוון שאנחנו סבורים שבכך אנחנו "עושים למקבלי המשוב טובה" באמצעות מתן המשוב. משוב זה עפ"י רוב אינו ענייני, אף מתנשא בעיניי כיוון שבאיזשהו מקום נותן המשוב חש, במודע או שלאו שמתן המשוב מחזק את הביטחון העצמי שלו (כביכול) על חשבון האחר, גם כי קל להתעסק עם בעיות של אחרים ולהותיר את הבעיות האישיות בצל. ייתכן ומקבל המשוב יבחר שלא להגיב, אך רבים הסיכויים שהוא ייפגע ממנו/ ידחה אותו כשנותן המשוב היה בטוח בכוונתו הטובה לסייע לו במתן המשוב.

נתקלתי במנהלים שנותנים משובים "שליליים" מעין אלה לעובדים, חלקם מתוך ניצול מעמדם כממונים מבלי לכלכל את דבריהם ולחשוב קדימה על התוצאות. גם כאן ישנם עובדים שיבחרו שלא להגיב או לקבל בהכנעה את המשוב הפוגע מתוקף העובדה שיחסי עובד מעביד אינם שווים ולכן הם יבקשו לשמור על פרנסתם, אך הנזק עשוי להיות הרסני- הדברים מחלחלים עד כדי מרמור וכעס שפועלים מתחת לשטח, פוגעים ברמת המוטיבציה של העובד עד כדי פגיעה בצורה הדרגתית ברמת הביצועים המקצועיים שלו.

כישראלית, הבעתי תמיהה בתחילת העסקתי באותו ארגון בינ"ל על "הצביעות" האנושית- כיצד אנשים שאינם "סובלים" אחד את השני מתעניינים כסוג של נימוס בשלומו של אחר, כיצד הם מצליחים לשמר את תחושת הסלידה ההדדית מתחת על פני השטח, מחייכים אחד לשני ושומרים על קור רוח. דרכם זיהיתי את הרווחים הנוספים של נימוס-צביעות- רווח אישי בארגון כחלק מעבודה רבת ממשקים ורווח עסקי לטווח ארוך.

בראייה לטווח ארוך של פיתוח קריירה, בתוך שוק עבודה בו ההסתברות שאנשים מכירים אחד את השני גדולה, הנזק ב"דוגריות" הוא לעיתים בלתי הפיך: עובד שנוטה להביע את דעתו בצורה ישירה מבלי לכלכל את דבריו, "מכניס גול עצמי" על ידי יצירת תדמית של עובד בעייתי, קידומו המקצועי נעצר גם אם מדובר בעובד מצוין בחברה המעסיקה אותו, כשמעסיקים פוטנציאליים אינם ששים לקלוט אותו ועוד.

כמו כן, בסביבה תחרותית קשה מול מתחרים שאינם פועלים בצורה נקייה תקשורת עקיפה עדיפה כי היא מעידה על מנהיגות, אינה "שורפת קשרים" ומשדרת למתחרים שיש מקום לכולם. היא גם משדרת ללקוחות דימוי חיובי של החברה- התעלות והימנעות מקטנוניות. יתרה מזו, במרבית המקרים המנהלים אינם מודעים לתמונה המלאה באופן טבעי, כי המידע שהם מקבלים לידיהם אינו תמיד מבוסס, אין תחזיות מושלמות וכו' כך שהתנהלותם בהקשר זה, לעניות דעתי צריכה להיות זהירה בהתאם.

מהי צביעות בעיניכם/ן בעולם העבודה, הניהול והעסקים? יתרונותיה, חסרונותיה?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2012

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: