Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘השראה’

ביצועים גבוהים בעבודה אינם יכולים, לרוב להוסיף ערך רב לארגון, לעניות דעתי אלא אם כן 'הם רתומים לעגלה' באופן נכון, היינו העיסוקים חיוניים ומחוברים לאסטרטגיה של החברה.

מחלקות שונות בחברה נוטות להעריך את הערך היחסי של העבודה בשתי דרכים באופן כללי. אנשי משאבי אנוש מתמקדים בדרך כלל ברמת המיומנות, המאמץ והאחריות הכרוכים בעבודה, יחד עם תנאי העבודה. מנקודת מבט זו, התפקידים החשובים ביותר הם אלה המאוישים על ידי העובדים הכי מיומנים, שעובדים הכי קשה ומפעילים את רוב האחריות והפעילות בסביבות היותר מאתגרות. כלכלנים, לעומת זאת מאמינים כי השכר של אנשים משקף את הערך שהם מייצרים עבור החברה ואת המחסור היחסי של כישוריהם בשוק העבודה. לפיכך, המשרות החשובות ביותר הן אלו המאוישות על ידי העובדים בעלי השכר הגבוה ביותר.

בעוד 'החוכמה' הקונבנציונלית יכולה לטעון כי החברות המצוינות הן אלו, בין היתר המעסיקות כישרונות גדולים, יש להוסיף לכך, מתוך ניסיוני המקצועי הצבת עובדים מצוינים בעמדות אסטרטגיות, לדאוג לביצועים טובים בתפקידי תמיכה וכן ביטול עבודות שאינן מוסיפות ערך בהתחשב במשאבים הכספיים והניהוליים הדרושים כדי למשוך, לבחור, לפתח ולשמור על ביצועים גבוהים.

ברור אם כן, כדי לקבוע את המשמעות האסטרטגית של המיקום, על מנהלי החברה להיות ברורים לגבי האסטרטגיה של החברה: האם החברה מתחרה על בסיס מחיר? על איכות? באמצעות התאמה אישית המונית? לאחר מכן עליהם לזהות, לעניות דעתי את היכולות האסטרטגיות של החברה – הטכנולוגיות, המידע והכישורים הדרושים ליצירת היתרון התחרותי המיועד. כמו כן, עליהם לשאול  בהקשר זה, בין היתר אילו משרות הן קריטיות להעסקת יכולות אלו בביצוע האסטרטגיה.

עמדות המכירה המהותיות להצלחתן של אסטרטגיות רבות של החברה הן דוגמה טובה. איש מכירות שהביצועים שלו ברבעון הכי עליון של צוות המכירות של החברה מפיק לעתים קרובות פי חמישה עד פי עשרה מההכנסה של מישהו ברבעון השלישי בדרך כלל, לצורך הדוגמא. אין הכוונה רק על יצירת ערך במידה גדולה או פחותה אלא גם על הפוטנציאל ליצירת ערך לעומת הרס הערך – במובן של השפעה חיובית או שלילית על הלקוחות עד כדי הרחקתם מהתקשרות עם החברה.

במובן זה – מנהלים לעיתים קרובות נוטים לחשוב על "יעילות" ו"פרודוקטיביות" כמילים נרדפות, שני הצדדים של אותו מטבע. כאשר מדובר ביישום אסטרטגיה של חברה, המשמעות של יעילות ופרודוקטיביות שונה מאוד, מתוך ניסיוני המקצועי. הדרך האופיינית להערכת יעילות העבודה היא להשוות את מספר השעות הנדרשות בפועל לייצר מוצר או מתן שירות עם אלו הנדרשות על פי דרישות החברה.

יעילות היא לעשות את אותו הדבר עם פחות. חברות בדרך כלל פועלות להתייעל על ידי הקטנת מספר שעות העבודה הנדרשות כדי לייצר את אותה רמת התפוקה, בין היתר. יעילות מתורגמת לחיסכון כי החברה מוציאה פחות על שכר ועל עלויות אחרות הקשורות לעבודה.

פרודוקטיביות היא לעשות יותר, להגדיל תפוקה גדולה יותר מאותו משאב. הסביבה העסקית של היום דורשת השקפת עולם אחרת לעומת עשורים קודמים של התמקדות אכזרית ביעילות שאפיינה חשיבה ניהולית. נראה שהיתרונות משיפור היעילות נעלמו ויש לכך דוגמאות רבות. מנהלים שמיישמים הלכה למעשה את הלך הרוח של הפרודוקטיביות מבקשים לבטל מכשולים ארגוניים להעלאת פריון העבודה בכל צעד ושעל. הם מפשטים את מבנה הארגון שלהם ומיישרים את המודל התפעולי שלהם עם המקורות האמיתיים של הערך בעסק שלהם. הם נלחמים בביורוקרטיה ויוצרים דרכים לדרכי עבודה שמאפשרות לעובדים להיות חדשניים ולמקד את זמנם ואת האנרגיה שלהם בהגדלת מספר הלקוחות ובשימורם. לחברה, בדרך כלל ישנה כמות מוגבלת של עובדים מוכשרים מאוד שיכולים להשפיע לטובה באופן לא פרופורציונאלי על ביצוע האסטרטגיה אך לעיתים קרובות מדי הם משובצים במשרות שמגבילות את האפקטיביות שלהם. מנהלים בעלי חשיבה פרודוקטיביות מוודאים כל העת שכישרונותיהם של הכוכבים המעטים שלהם מוקצים לתפקידים עסקיים קריטיים. בענף הקמעונאות למשל, אם סחורה מעולה הינה חיונית ליתרון תחרותי, אזי מנהלים מבטיחים שרוב (אפילו כל) המשרות השיווקיות, כל משרות 'הפרונט' בקשר עם הלקוחות מיואשות על ידי אותם עובדים כדי לייצר תפוקה רבה יותר ויישום טוב ומהיר יותר של האסטרטגיה של החברה. לאנשים ישנן כמויות רבות של אנרגיה חיובית והפעלת שיקול דעת שהם יכולים להקדיש מדי יום לעבודה שלהם. כמעט כל עובד יכול להביא יותר לתפקידו אך רבים מהעובדים אינם משקיעים את כושר ההמצאה ואת היצירתיות שהם יכולים ליישם ביתר שאת בעבודתם מסיבות שונות, בין היתר כתוצאה משיבוצם במשרות שאינן תואמות להם. מנהלים עם מחשבה פרודוקטיבית יכולים לנהל היטב את זמנו של העובד, את האנרגיה שלו ואת כישרונותיו כיוון שהם שואפים ליישר את מטרת החברה עם תכליתו של כל אדם. הם בונים תרבות של אוטונומיה ואחריות המספקים לכל עובד את ההזדמנות לעשות את העבודה הטובה ביותר שלו. מלאכת שימור העובדים בדרך כלל, כתוצאה מכך איכותית יותר. ייתכן ונקיטת צעדים אלו לא יעוררו כל עובד אך הם יכולים להגדיל את רמת ההשראה ברחבי הארגון ואת רמת פריון כוח העבודה בהתאם . יתר על כן, עובד בעל השראה- אם דרך המנהל שלו, אם הוא כשלעצמו מעורר השראה, כמעט בכל דרג מקצועי מניע ו'מייצר', בדרך כלל עובדים מרוצים אחריו.

כאמור בשל חשיבותן, עמדות המפתח של חברה אמורות להיות מאוישות על ידי עובדים מצוינים כדי להבטיח ביצועים גבוהים.  יתר על כן, יש לנקוט צעדים מרחיקי לכת יותר כדי להחזיק את העובדים המשובצים בתפקידי מפתח בסטנדרטים גבוהים באמצעות תהליך מפורש – קביעת הגורמים המבדילים בין ביצועים גבוהים לנמוכים בכל משרה ולאחר מכן מודדים את ביצועי  העובדים על פי קריטריונים ברורים אלה. לדוגמא, החברה מגדירה סדרה של תכונות של פיתוח מנהיגות, כגון היכולת ליצור שותפויות עם לקוחות ולקחת סיכונים אסטרטגיים, כאשר כל אחת מהן נמדדת על פי סולם בן ארבע נקודות או יותר המתואר בבדיקות התנהגותיות ברורות. כך עובדים מעריכים את עצמם על תכונות אלה והם מוערכים גם על ידי אחרים באמצעות משוב 360 מעלות, לצורך הדוגמא. בבד בבד יש לשמור על פשטות הקריטריונים, בין היתר כדי שעובדים יוכלו ליישם אותם בנקל.

יתרה מזו, תהליך הערכה כולל בתוכו מיקוד רב על הערך האסטרטגי של המשרות עצמן, היינו אילו נחוצות לשמירה על יתרון תחרותי. אם המיקום הוא חלק מאסטרטגיה קמעונאית המדגישה את חוויית הקנייה של הלקוחות, עבודת הקופאיות בהחלט תהיה כרוכה יותר מאשר סריקת מוצרים בקופה ואיסוף כסף עם חיוך ידידותי. הקופאיות יידרשו באופן כללי, למשל להסתכל על מה הלקוח קונה ולאחר מכן להציע מוצרים אחרים שהוא יכול לשקול בעת ביקור חוזר בהמשך להדרכה על המוצרים, טיבם וכו'. במקרים מעין אלו, צפוי להיות מגוון רחב של ביצועים של העובדים.

לסיכום, מטרה עסקית חיונית היא לנהל היטב ובאופן שוטף וקפדני את 'תיק המשרות' של החברה, יותר על פי חשיבה פרודוקטיבית כך שהאנשים הנכונים יהיו משובצים במשרות הנכונות, בין היתר. במקום להתמקד ב'עריפת ראשים' בדרך כלל לצורך יעילות, מנהלים צריכים לזהות דרכים, לעניות דעתי להגדלת התפוקה על ידי הסרה שיטתית של מכשולים לפיריון, פריסה של כישרונות אסטרטגיים, שגויסו בתהליך מנוהל היטב בעמדות מפתח מזוהות של החברה וכיוצ"ב.

פורסם בכתב העת למנהלים "סטטוס"

*** למתן ייעוץ, נא צרו קשר דרך הבלוג

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2018

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

"לפני כמאה שנה עלו לארץ צעירים רבים מכל קצוות העולם לישראל. הם לא ביקשו להסתגל אלא ליצור, לא להתאים את עצמם לתנאים אלא לברוא תנאים חדשים. הרעיון לא נולד בא"י, אך עם צאתו לעולם נקשר גורלו עם מה שיתגלה בארץ. חבורות הפועלים שהגיעו לארץ ערכו ניסיונות לחבר את חלום היחד עם נדודיהם ועם עבודתם. חלומם השתלב עם הרעיון של טיפוח אדם שעובד עבודה גופנית ובונה את אישיותו בתוך האתגר של שינוי אישי וחברתי." (מתוך ספרו של מוקי צור, "לא בעבים מעל- מאה ראשונה לדגניה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010)

בית ארגוני, רחל אפרים, RACHEL EFRAIM, חדשנות, משאבי אנוש, Human Resources, Organizational Development

אום ג'וני, 1911

כמאה שנה חלפו מאז הקמת אום ג'וני (דגניה היום), סמל ההתיישבות הקיבוצית, כשניתן לזהות דפוסי התנהלות של חדשנות בקרב האידיאולוגיים הצעירים שדיברו בלשון החיים, מימשו את החלום הציוני מתוך ראייה מפוכחת ומציאותית.

מה יכולים ללמוד ארגוני המאה ה-21 מדפוסי ההתנהלות של אנשי חצר כינרת שנחשבו מהפכניים וחדשניים דאז בשלהי המאה הראשונה, כמקור השראה?

ראשית, המהפכה הרעיונית בקרב אנשי העליה השנייה היתה בחיבור בין שיתוף להתיישבות, שיתוף כשווי ערך ומעמד וכך התחברו אנשים מעולמות שונים שלכאורה אין קשר ביניהם לכדי עולם אחד.  כבר במושבות העלייה הראשונה הוקמו מוסדות לעזרה הדדית מתוך צדקה. ה”קומונה החדרתית” השתכנה באום ג'וני במבני אדמה ובצריף שהקימו חבריה והניחה את היסודות למשק חקלאי עצמאי ושיתופי.

החדשנים מטבעם אינם הולכים עם הזרם.  מנהלים מהזן החדשני יוצאים תיגר נגד האסטרטגיה הניהולית הקיימת וגם מעודדים את העובדים שלהם להיות כאלה, הם מחפשים אחר הזדמנויות עסקיות ושיווקיות שישנו את כללי המשחק העסקיים. מבחינתם אין סוף לפיתוחים ואפשרויות לחדשנות גם לגבי מוצרים בסיסיים של החברה, בדומה לאנשי דגניה שהחשיבו את עצמם כקהילת אנשים עובדים שמעוניינים בהישגים יוצאי דופן מעבר לשורה התחתונה הרווחית.

 מניסיוני, עובדים אלו עשויים להיות אגרסיביים, תובעניים ואף לפגוע בזולת כחלק מהרצון לזרז תהליכי שינוי. כתוצאה מכך, מרבית המנהלים מתייחסים אליהם באופן טבעי כבעייתיים, במיוחד בתוך סביבת צוות.

בשוק ישנו תיאבון בלתי פוסק למוצרים/שירותים שיביאו שיפור משמעותי למה שכבר קיים. כדי לעמוד באתגר זה, חברות מחויבות לטפח יצירתיות ארגונית שונה ולהקשיב להצעות לפתרונות חדשניים כדי לענות על הדרישה המתמדת של הלקוחות למצוינות מוצר או שירות ולפרוץ קדימה לפני המתחרים.

לפיכך, אם מעונינים כחברה ליצור תרבות שמקדמת חדשנות שבה פועלים עובדים עם סגנונות ייחודיים צריך ראשית כל לזהותם בכל הדרגות המקצועיות ולהכשיר אותם כחלק בלתי נפרד מהניהול המשאב האנושי.

שנית, מתוך השיתופיות הלכה למעשה ומתן כבוד לסוליסטיות וההכרה בחשיבותה, העשייה הארגונית בדגניה נעשתה תוך ניהול מו"מ והקשבה לחברים, מעין דמוקרטיה של יזמים תוך התמודדות עם משברים כגון בצורת, עזיבת בנים או התנגשות בין קבוצות. עם זאת, התרחשו בקבוצה, באופן טבעי גם תהליכי צמיחה שהעמידו התמודדות של יחידים בעוצמה מול כלל החברה.

ניהול דו שיח עם עובדים יזמים מטבעם יגלה שהם בדרך כלל סולדים מהסטטוס קוו ומהנהלים הסטנדרטיים, יהיו אף כאלה שיחשבו שהנהלים הרגילים אינם חלים עליהם. הם עשויים לטעון שפגישות קבוצתיות משעממות, יבקרו את הצורך לדווח על כל צעד ושעל שלהם, יעלו את הצורך בחופש ממה שהם מחשיבים כאילוצים שרירותיים ועוד. לצד ההקשבה לדעותיהם, יש להגדיר גבולות לגמישות הניהולית והארגונית כיוון שהם זקוקים למשמעת כדי לממש את הפוטנציאל שלהם. כדי להניע אותם לפעולה יש להראות להם את התמונה הגדולה, את היעדים שבכוונת החברה להשיג לטווח קצר וארוך ולחבר אותם ליעדים אלו על ידי מתן אוטונומיה והגדלת אחריותם כדי שיפעלו במיטבם.

שלישית, אנשי חצר כינרת היו פרגמטיים וחלמו בהקיץ בנשימה אחת על שיוויון, שיתוף ומוסריות, גאולת העם והארץ כשהם התמודדו מול כוח רב כדי להפיל אותם, כמו שומרי החומות הדתיים. הם פעלו בנחישות כדי לממש את חלומותיהם בתוך המציאות המשתנה. אנשים יזמיים וחדשניים נוטלים סיכונים. המשמעות הארגונית כשהם מועסקים בארגון היא להמר עליהם ועל הצעותיהם. אין זה אומר שיש להמר על הכל ללא "השגחת מבוגר" בצורת פיקוח וניהול, אבל אפשרי לנהל תקשורת פחות הדוקה. אפשרי לשמור על ניהול ופיקוח בצורה רחבה כדי למנוע מצב של יציאה מכלל שליטה, לשמור על מיקוד על הנושאים הקריטיים ולהישאר גמישים מול הנושאים שאינם קריטיים.

אנשי העליה השנייה העזו להיות מאושרים והיו נכונים לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה של מולדת השבה לתחייה. יש מידה רבה של סיכונים כשמדובר בחדשנות, אבל היצמדות למה שעבד בעבר עשויה להיות נשיקת המוות. יש סיכוי משמעותי שהפיתוח הבא של מחר יהיה שיפור קטן של רעיון שקיים כבר שהחברה אולי התעלמה בעבר. ההבחנה הענקית מגיעה בסביבה שבה היצירתיות והחדשנות מותרות לפרוח.

"אין זה סיפור של מלאכים, למרות שניטש בו קרב על הקדושה בהרבה חזיתות. לא פעם התגלו מגבלות, קוצר רוח וקטנות אנושית, אך היו בו גם חלום מעורר השראה, התגלות הלב ובריאת תשתית חומרית." מוקי צור

אשמח לקרוא את דעתכם/ן בנושא הנדון.

* התמונה של אנשי אום ג'וני לקוחה מספרו של מוקי צור, "לא בעבים מעל-מאה ראשונה לדגניה".

 © כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2012

Read Full Post »

"בן אדם יכול לשנות הכול בחייו: את הפנים שלו, את הבית, את המשפחה, את החברה, את הדת, את האלוקים שלו, אבל יש דבר שהוא לא יכול לשנות: את התשוקה שלו". כך מתמצת פבלו לבנחמין את מהות התשוקה באחת הסצנות בסרט "הסוד שבעיניים", שבו כל אחת מדמויותיו מונעת על ידי התשוקה שלה.

מהי תשוקה אמיתית בעיניי?

תשוקה אמיתית היא כזאת שמכילה אנרגיה הנחוצה מרגע הופעתה ועד הגשמת המטרות במציאות.

כיצד אנרגיה רלבנטית לתשוקה להשגת מטרות? הנסתר בעולם הוא רב מהגלוי, לעיתים המטרות אינן מושגות בזמן שאנחנו מצפים להן, ולכן כדי לדמיין  משהו ולשמור עליו במחשבות, לאמונה שזה כבר שלנו אנחנו זקוקים לאנרגיה רבה. היינו, תשוקה אמיתית להשגת מטרות היא הכלל הראשון להגשמה.

חלומות הם סובייקטיביים. בעולם הקריירה, אחד האתגרים המשמעותיים הוא לבחור במקצוע שלעיתים רבות אינו מכניס מבחינה כלכלית אבל האהבה בעשייתו והצלחה באופן עשייתו גוברים על השיקול הכלכלי.

יש מאיתנו המשתכנעים באמתלות של צורך בהתיישבות, כי חלומות שייכים לעולם הילדות  או שהחלטנו שהחלומות שייכים לאנשים חכמים/מוכשרים יותר, אבל "געגועים" ישנים עולים מעל פני השטח גם אם מנסים להדוף אותם למקום שבו אנחנו מניחים שהם שייכים. הנחתם במקום זה הינה, לדעתי סוג של טרגיות כיוון שחלומות נועדו לספק תקווה והשראה, הם מעניקים תחושה עבורנו כאינדיבידואליסטים.

כיצד ניתן להחיות את החלומות האישיים?

1.  לחזור לילדות-  רובנו חוזרים לילדות כשאנחנו נשאלים היכן חווינו אושר נקי. במובן זה ניתן ללמוד מילדים. ילדים יכולים ליהנות עם עצמם רק בזכות כוח הדמיון. החברה מלמדת אותנו שדמיון הוא מותרות של ילדים ואנו צריכים להשתמש בשכל שלנו למטרות אחרות. ילדים יכולים לדמיין שהם נהגי מרוצים, מצביאים, אנשי ספר או כל דבר שרק יעלה על דעתם. יכולת זו לא נעלמת עם הגיל, היא מודחקת לצד- לדמיין את הדברים שגורמים אושר סובייקטיבי, משהו שהכי רוצים לעשות, לפרק את החוויה לפרטים קטנים ולחוות אותה. כמבוגרים אנחנו צוברים ניסיון חיים ולומדים דברים מעשיים רבים, אך הניסיון הזה מכרסם באיזשהו אופן את החלומות שלנו עד שהם הופכים פחות סבירים להשגה ולכן מעוררים פחות רצון להגשימם.  תמיד ניתן לברר בינינו לבין עצמנו מהם החלומות "הלא סבירים" שרצינו להגשים ועדיין נמצאים באיזשהו מקום, כי הלגיטימציה היא קודם כל פנימית, היא מאפשרת חופש של תקווה.

2.  מציאת השראה- המלצה לקרוא סיפור של כוכב עסקי יכולה להיראות מובן מאליו, עשויה להתקבל בספקנות על ידי הקורא כיון שכבר יודעים את הסוף, כי המציאות היא הרבה יותר מורכבת. כדי לקבל השראה ניתן, למשל אם מדובר על פתיחת מיזם חדש לדבר עם בעל עסק שמכירים שהתחיל מכלום והוא ישתף כיצד פיתח את העסק שלו ובנה חיים של הזדמנויות עבורו ועבור בני משפחתו כיזם, או על מנכ"ל חברה שהתחיל בתחתית ודרך עבודה קשה והתמדה הפך למנהיג. סיפורים של אנשים אמיתיים יכולים להמחיש את העוצמה של חלומות ביתר שאת, לדעתי מכל ביוגרפיה של "כיצד עשיתי את זה?".

3.   להימנע מאנשים שמנהלים את החלום במקומנו. חלומות הם אישיים, אך לעיתים אנחנו מאפשרים להם להיות ממסוגרים ומעוצבים מחדש על ידי אחרים. אחד האתגרים להמשיך בכיוון שבחרנו בידיעה שזהו היעוד המקצועי גם במצבים פתלתלים כשאחרים, גם הקרובים לנו עשויים "להסביר" לנו למה הכישלון יהיה צורב, שוללים מראש את האפשרות להצלחה מתוך דאגה, מתוך פחדיהם האישיים וכו'. באופן טבעי כיצורים חברתיים, אנחנו מקשיבים לאחרים ו"קוברים" את החלומות שלנו כתוצאה מכך במו ידינו. לפיכך, מוטב להקיף את עצמנו באנשים שמאמינים שזה יכול לעבוד, שבטוחים ביכולתנו להגשים את החלומות האישיים שלנו, אולי לא במתכונת המקורית שחשבנו ולקבל מהם משוב ענייני ובונה.

4.  להגדיר הצלחה באופן אישי.  כשאנחנו חושבים בדר"כ על המושג הצלחה, אנחנו מדמיינים תואר אקדמי, קריירה מוצלחת לאורך זמן, בית נאה, הכנסה טובה וכו'. היינו, הצלחה לעיתים קרובות מוגדרת בפרדיגמה המערבית כמו תוכנית עם תוצאות מוגדרות מראש, כיצד אחרים מגדירים אותנו כמוצלחים ואנחנו מהססים לעבור נתיבים אישיים, חדשים עבורנו מחשש להפסדים. הצלחה, בעיניי בהקשר זה היא להגדיר עבורנו מהי הצלחה בעינינו ללא קשר להגדרות חיצוניות. ההגדרה מכילה בתוכה סוג של אומץ וחופש, לחיות את החיים במלואם כשאנחנו השחקנים המרכזיים בעלילה שלנו ולא אחרים מנהלים אותה.

 5. שינוי פרדיגמות מעכבות- בסעיפים הקודמים העליתי דוגמאות למיקוד בשליטה חיצוני שמעכב ואז אנחנו פחות מקשיבים לעצמנו, לתשוקה שלנו, לדבר שמעורר בנו השראה. פרדיגמה חיצונית שכיחה הנובעת מלחץ חברתי היא לוותר על פיתוח קריירה במקצועות שאין בהם כסף, כמו מקצועות במדעי הרוח,  אמנות שנחשבים כבעלי יוקרה תעסוקתית נמוכה.  כל אחד מאיתנו מוכשר במס' תחומים,  ולכן חיבור ידע/חוזקות יכול למנף את העבודה הרצויה לכיוון של קבלת יתרון תחרותי על פני המתחרים באותו ענף, או לחלופין לייצר אפיק תעסוקתי שלא חשבנו עליו קודם לכן. למשל, יכולת הדרכה בשילוב ידיעת שפה זרה ברמה גבוהה מאפשרים לבנות קריירה בעבודה בשגרירות, ליווי משלחות מאותה ארץ בה דוברים את השפה וכו'.

להסתכל אחורה בפרספקטיבה של זמן ולדמיין את החיים שאנחנו רוצים/ות מתוך תחושת שביעות רצון והגשמה- אלה הם עפ"י רוב החלומות האמיתיים שלנו.

כיצד אתם/ן מימשתם/ן חלומות ישנים "שהעלו אבק"? מוזמנים/ות להגיב, לשתף.

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

נלסון מנדלה הפך לסמל המאבק במשטר האפרטהייד- משטר של הפרדה גזעית בין לבנים לשחורים, שהפלה את השחורים שהיו רוב דמוגרפי במדינה. משטר האפרטהייד אופיין ברציחות של שחורים, בעינויים בחדרי חקירות, בהשפלות נוראיות, בעוני ובחוסר תקווה עבור האזרחים השחורים. מנדלה העביר 27 שנים מחייו בכלא תוך ניהול מאבק עיקש, גם מתוך הכלא עצמו של מלחמת השחורים לחירותם ובכך הפך מקור השראה למנהיגות, לאומץ לב, לנחישות, לחופש.

בעיצומה של תקופת הסליחות כשאנחנו לקראת יום הכיפורים, ברצוני להתמקד בתכונה נוספת מעוררת הערכה רבה, בעיניי של נלסון מנדלה- היכולת לסלוח. לאחר סבל ושנאה כה רבים, לאחר שישב בכלא כה הרבה שנים, הצליח להתעלות מעל כל אלו ולהביא פיוס ולהשלמה עם הלבנים, לוותר על דרישה לנקמה ולשכנע את עמו להימנע מלנקום.

עם בחירתו כנשיא,  אמנם מדיניות ההפרדה הגזעית הסתיימה באופן רשמי אך הגבולות הגזעיים שקבעו את פני השטח כה הרבה זמן לא נמחקו בקלות, כך שהמדינה עדיין היתה במצב שברירי ועל סף פיצוץ טבעי.  מנדלה כנשיא המדינה המפולגת הבין שיש לו הזדמנות פז לפנות לחלק מהבוחרים החוששים ממנו, ולכן בחר בפרדריק דה קלרק "הלבן", הנשיא היוצא כסגנו ואחת הפעולות הראשונות שנקט היא הקמת ועדות האמת והפיוס.  וועדות אלו נועדו לחקור את הפשעים שנעשו נגד השחורים כדי להוציא את האמת הקשה לאור, אך גם להוביל את המדינה לפיוס בין השחורים ללבנים (במסגרתן ניתנה האפשרות להעניק חנינה לאנשים שהיו שותפים לפשעים אך התחרטו וביקשו סליחה) וליצור שיוויון זכויות לכולם, מטרות מכוונות עתיד טוב יותר.

כולנו מכירים את חשיבות הסליחה קודם בתוכנו לאנשים שנהגו בנו בצורה לא נאותה, כדי לשחרר את המטען הרגשי הקשה של כעס, מרמור, רצון בנקמה וכו' המלווה בפגיעה. כבני אנוש, דרוש זמן כדי לסלוח היות ורגש אינו אוטומטי.  ההתעלות של מנדלה כמנהיג אומה מפולגת, כאדם מתאפיינת בכך שבחר לסלוח באופן מיידי מתוך הבנה עמוקה שנקמה של שחורים בלבנים רק תגרום לאלימות קשה ותעכב בניית אומה חדשה ושיוויונית, מתוך אחריות לאחד בין שני הגזעים שממשיכים לחיות ביחד.

בהיבט הארגוני-העסקי, מנהיגים בעלי שיעור קומה כמו נלסון מנדלה הם בעלי אמות מידה מאתגרות שמעניקות השראה כדי לייצר מוטיבציה. הם אינם בעלי אגו חזק ואמביציה אישית הבאה על חשבון העובדים והארגון, אלא הם נחושים בהצלחת הארגון שלהם, הם מפתחים את הצוות שלהם ומעצימים אותו.

יתרה מזו, נלסון מנדלה בסליחה האישית שלו הדגים דוגמא אישית לעמו. לדוגמא אישית חשיבות רבה בתחום הניהול והמנהיגות בארגונים. מבחנו של מנהיג הארגון הוא ביכולת להעביר את החזון שלו לאנשיו. ללא הנחלת חזון, אין מנהיגות. הנחלת החזון נשענת בעיקר על התנהגותו של המנהיג הגלויה לעין כל.  ההלימה בין הנאמר במילים לבין המסר המועבר במעשים היא שבונה את האמון במנהיג ומזכה אותו בהערכתם של אנשיו. לעומת זאת, אם קיימת סתירה בין האמירה לבין המעשה, תאפיל התנהגותו של המנהל על המסר המילולי שאותו ינסה להעביר. מנדלה הפנים זאת ובאמצעות הערכה וכוח רצון "גרר" את כולם להתחקות אחריו. עבורו, כשהקשבתי ועקבתי אחר נאומיו במהלך השנים הוא אמר שכל מה שהוא עבר בכלא- ההשפלות, העינויים, הרצון להיות חופשי הפך עבורו באופן אישי לנחלת העבר. הוא לא שכח את התלאות והסבל שעבר, אבל למען עמו הוא סלח כדי שיוכלו לחיות בצורה נאותה.

בקישור המצ"ב נלסון מנדלה מתראיין לאחר שחרורו מהכלא. כבר כאן הוא מדגיש, שאינו רואה סתירה בין מחויבותו למאבק של השחורים לבין שלום בין כלל האזרחים:

כיצד הסליחה באה לידי ביטוי בארגונכם/ן? מהן הפעולות הניהוליות-ארגוניות שמקדמות יצירת שיוויון בין העובדים? כיצד מתבטאת הלכה למעשה הדוגמא האישית בדפוסי הניהול?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

"בכל מה שיש איזה צד הגבלה, יש לחלק בין רצון והכרח. כל רצון חופשי סופו לטוב וכל הכרח סופו לרע עד שיחזירנו הרצון לטוב". הרב קוק (שמונה קבצים ה', ק"ע)

בהתבוננות במצב בו אדם כופה סוג של "אמת" (לצורך העניין) על זולתו עולה השאלה מאיזה כוח כופה הכופה את כפייתו, במקרה הארגוני הוראה של מעביד לעובד? התשובה המתבקשת- מכוח אותה אמת. תשובה זו נותנת לכאורה כוח בלתי מוגבל ביד הכופה, אך גם עשויה לסכן את השפעתו של המנהל על התנהלות העובד כממונה עליו וכתוצאה מכך גם על ביצועיו המקצועיים.

בחזרה לרב קוק- הוא מזהה את ההכרח עם הצד הרע של החיים. מדוע הרע? כיוון שבני האדם כיצורים חופשיים במהותם פועלים בכל מעגלי החיים ביתר שאת ועושים את המיטב כשהם מונעים מרצון חופשי, היינו מתוך רצונם האישי. האתגר של "הכופה", אם כן להפוך את ההכרח לבחירה.

המציאות הארגונית מלאה במצבים של כפיה וציווי שמשאירים טעם רע באופן מהותי- תחושות של מרמור, תסכול וכעס מצד העובדים כלפי ממוניהם שמפעילים את כוח הציווי, אך לפעמים מצבים אלו בלתי נמנעים כמו הדרישה לעמוד בלוחות הזמנים של סיום פרוייקט שהובטח ללקוח, לעמוד בסטנדרטים המקצועיים הנדרשים וכו'. היינו, בתהליכים המתרחשים בתוך מסגרת טמון אתגר, הן ל"מוביל" המסגרת שבדר"כ יש בידיו כוח או סוג של עוצמה, והן ובעיקר ל"מובל" במסגרת שלרוב הוא המחויב. כיצד המנהלים יכולים, אם כן לנהוג בצורה מועילה בנושא הנדון?

זכורים לי היטב באחת מעבודות הייעוץ שלי מפגשים עם בעלי תפקידים בכירים בארגון כלשהו שנתבקשו להשתתף בפעילויות שנתפסו כעול עבורם.  לצורך הנעתם הונהגה שיטת "מקל וגזר", שהוכחה כלא יעילה כיוון שבפועל שיעור הנוכחות בפעילויות אלו היה נמוך מאוד.  עם זאת, הם שיתפו אותי במפגשים עם חבר הנהלה שהניבו רצון להשתתף. לשאלתי כיצד הוא שכנע אותם להשתתף, התשובה הגורפת היתה באופן תמציתי לצורך דיוננו כאן שהוא היה מבקש ומסביר את החשיבות של נוכחותם בפעילויות.

ההערכה הרבה לדבריו, לאופן אמירתם (בצורה שקטה ומשתפת) ולמקצועיותו שצוינה מס' פעמים מחברים למאפייני מנהיגות מעצבת שדובר עליה פעמים רבות. מנהיג מזן זה ניחן באישיות כריזמטית שמניע את מונהגיו באמצעות השראה ומטרות משמעותיות ומאתגרות, שנותן דוגמא אישית ומנהל תקשורת פתוחה עימם.

ובכן, ההבנה העמוקה של ארגונים והעומדים בראשם של משמעות הכפיה והפעלתה בצורה גמישה בהתאם למאפייני התפקידים/העובדים והסיטואציות חיונית לצורך הנעת עובדים.

יתרה מזו, הטעם הרע מגיע כשהמחייב- המנהל מזהה את עצמו עם הכוח. ניצול הכוח יכול להתבטא בתחושת גדלות, בניהול תקשורת בינאישית לא מכבדת, במניפולטיביות,  בהצבת דרישות מוגזמות לא הגיוניות לכפיפים  וכו'.

כאשר המחייב- המנהל מצליח לשדר למחויב שלמרות שהכוח בידיו כוח זה אינו שלו (בסופו של דבר מרבית המנהלים מועסקים כשכירים, כך שסמכותם להפעיל מרות יכולה להילקח מהם בכל רגע נתון), אז מתמתק חלק מטעמו הרע של החיוב. השלב הבא הוא לנסות למצוא אפילו מימד רצון בכל הסיפור.

 הרצון הטוב נרכש דרך הפגנת סולידריות שמקורה בענווה- העובדים נתפסים כשותפי אמת להצלחה הארגונית וככאלה משתפים אותם במטרות החשובות של הארגון והם מקבלים הסבר הגיוני לחשיבות המסתתרת מאחורי הודעות הציווי המוטלות עליהם, כפי שנהג אותו חבר הנהלה, בהקשבה אותנטית לצרכיהם לצד הפעלת סמכות ובקרה.  בידי אותו חבר הנהלה היה מצוי כוח רב אך כשהוא ציין, בין היתר בצורה אותנטית שההוראות ניתנות לו כפי שניתנות להם, הוא שם את עצמו באופן מסויים כ"צינור" מבלי להוריד מערך עצמו וסמכותו. זוהי ענווה בעיניי.

באופן יומיומי תהליך זה אינו יכול להתרחש באופן גורף ומיידי, לא בכל תחום וסיטואציה וברור שלא כל אחד יכול לעשותו בשלמות. גם במידה ולא ניתן להמיר את הכפיה לרצון, ישנה אפשרות של ניהול מצב ביניים- הפגנת אמפתיה כלפי המחויבים שפעמים רבות ממתיקה את הטעם הרע. אז גם תגדל הערכת העובדים לממוניהם ועימה הרצון להקשיב וליישם את מחויבויותיהם הארגוניות.

מהו המינון בין כפיה לרצון בארגונכם? כיצד אתם כמנהלים/ות נעים/ות על גבי ציר זה? כיצד ניתן לפעול לדעתכם/ן בנושא כדי להניע הצלחה עסקית?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

11 שנים חלפו מאז מותו הפתאומי של מאיר אריאל ז"ל.

קצרה היריעה כאן להרחיב על המשורר, היוצר שהותיר חותם בסגנון מיוחד במינו על המוזיקה הישראלית.

בכובע המאמנת – מאיר אריאל ז"ל מהווה השראה עבורי לענווה, לפשטות וקלילות לצד עומק מחשבתי, ליכולת לגעת ולרגש בשיריו ובאופן הגשתם.  השראה זו נותנת תחושה אישית ששיריו הוקדשו לכל אחד משומעיו (= באימון- לתת תחושה אישית למתאמנים שהם המתאמנים היחידים שיש לנו), לחשוף את הלא מובן במובן מאליו, לנוכחות מאירה (כשמו) וכובשת ומאפשרת בו זמנית לאחרים לצידו להיות נוכחים, להמצאת שפה נפלאה מבדלת, לאופטימיות.

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: