Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דלת פתוחה’

ירושלים. יש בירושלים משהו ישיר, "שמה את הדברים על השולחן". כל המורכבויות של דתיים-חילוניים, יהודים-ערבים, ישראל ואומות העולם, כמעט כל סוגי המחלוקות והמאבקים האפשריים נמצאים בעיר זו.

ירושלים מציגה מורכבות ברורה. כ"עיר שחוברה לה יחדיו", החיבור ישנו אבל הוא בנוי מחלקים שהקשר ביניהם מתקיים בעדינות, הוא אינו מובן מאליו. הוא מחייב רגישות ותשומת לב. כאשר חיבור מושתת על חוטים דקים שמחברים אותו ברקמה עדינה, הכול צריך להיות זהיר יותר, אנושי יותר.

כמעט בכל ארגון ישנו קונפליקט מובנה בין היחידות השונות, מאחר שכל יחידה מיועדת לענות לצרכים ואינטרסים אחרים של הסביבה שהיא אמורה לשרת, כגון לקוחות, ספקים וכו'. ישנו מתח מתמיד בין קונפליקט לבין שיתוף פעולה, כמו במחלקות השיווק והמו"פ. בעבודת צוות, השאיפה להרמוניה ולאחדות והימנעות מקונפליקטים בכל מחיר בהתאם עשויה להכשיל את העשייה המשותפת. כל מנהל היה שמח שהיכולת של עובדיו לעבוד יחדיו בצוות תתממש הלכה למעשה באופן טבעי, אך עליו להקדיש מאמצים כדי לחבר אנשים ברמות ומיומנויות שונות וכו' כך שכל פעילותם המשותפת תוגדר כשלמה ומגובשת. מנהלים זוכים, בדרך כלל לשיתוף פעולה אפקטיבי רק לאחר שהם מפנימים שקונפליקטים טבעיים והכרחיים.

בארגון בריא לגיטימי ואף נכון לא להסכים, ולייצר בתגובה לאי ההסכמה חלופות שונות בתהליכי קבלת החלטות. יצירת חלופות כולל יצירת קריטריונים לבחירה ביניהן, ניתוחן, בחינתן, השוואה ביניהן כולל המחירים של כל אחת מהן מאפשר תהליך פרודוקטיבי, כל עוד ישנה הסכמה קולקטיבית, באופן כללי על המטרות המשותפות ברמת הארגון והצוות. חברי הצוות מתווכחים ביניהם, מאתגרים אחד את השני כדי לפתור בעיות מורכבות במיוחד. הם מאתגרים את הסטטוס קוו ללא מורא מתוך חשיבה חדשנית לצד כבוד ועזרה הדדיים. מנהל צוות כמכוון מלמעלה מעודד תהליכי למידה אלו. הוא אקטיבי, מכיל, מכוון, מסוגל לעמוד מול הקשיים ולקחת אחריות במקום לברוח או לחלופין לתקוף.

במאמר "ביחד ולחוד" דנתי באחד מהכללים החשובים, לדעתי בניהול עבודת צוות- לזכור כמנהלים את העובדה הבסיסית שחברי צוות הם אינדיבידואליסטים. כנגזרת מכך, יש לגלות כמנהלים אך גם כחברי צוות פתיחות רעיונית וחברתית, היינו הנכונות לגלות סובלנות לרעיונות ודפוסי חשיבה חדשים, להתייחס לאנשים כפי שהם וכן ללמוד להחצין רגשות.

אחדות של צוות מתאפשרת גם באמצעות הגדרה ברורה של תפקידים ומסלולי קידום/תוכניות פיתוח אישיים לעובדים. כאשר אנשים יודעים היטב את תפקידם ואת תחומי אחריותם, ההסתברות לתחרות הרסנית קטנה. תוכניות אלו שמפתחות את השונות הטבעית החיונית של כל אחד מחברי הצוות, על אישיותו, ניסיונו המקצועי, מיומנויותיו ועוד מאפשרות לעובדים לעבוד יחדיו כצוות ומעשירות את סביבת הצוות שבו כל אחד יכול לתרום באופן יצירתי. יתרה מזו, כאשר העובדים מבינים מה הציפיות הנדרשות מהם כדי לעלות לשלב המקצועי/הכספי הבא הם נוטים יותר, בדרך כלל להיות שחקני צוות טובים יותר כיוון שהם מבינים שהם למעשה מתחרים עם עצמם להצלחה ולא עם עמיתיהם.

לעודד מפגשים חברתיים. אחת הדרכים הטובות ביותר לעובדים כדי להרגיש מחוברים ביניהם, בינם לבין הארגון היא להכיר אחד את השני ברמה אישית יותר מעבר לעשייה המקצועית המשותפת. מפגשים חברתיים מחוץ לשעות העבודה, לאו דווקא בחסות החברה ובעידודה מסייעים בחיזוק החיבור הבינאישי כיוון שכאשר אנשים מחוברים יותר זה לזה באופן אישי, הם באופן טבעי חשים נוח יותר לעבוד יחדיו.

אחדות גם בתקופות שפל. קל לשמור על אחדות צוותית כשהעסקים משגשגים והזדמנויות צמיחה נמצאות בשפע. בתקופות משבר ישנם מנהלים שיבחרו, באופן טבעי לצמצם את היקף האינטראקציה כדי להימנע מהסחות הדעת ולהתרכז בעשייה. נקיטת מדיניות הפוכה, היינו תיאור המצב בפני הצוות כפי שהוא, לאפשר הזדמנויות לעובדים להעלות שאלות, לעודד דיונים אישיים, קבוצתיים וכו' יחזקו את האחדות הצוותית. לשמור על מדיניות "דלת פתוחה" כדי לספק הזדמנויות לדון בהצלחות ובבעיות, להראות לעובדים את האפשרויות להיות אופטימיים, להדגיש שוב את החזון בפניהם ואלו צעדים ממשיים ניתן לעשות כדי לממש אותו.

מציאות מורכבת יכולה להוביל למריבות וירושלים אכן מוכיחה את זה מדי פעם, אך מי שנוכח בשבר המהותי הקיים במציאות הירושלמית יכול להבין את סוד הכבוד והרגישות שעמם ניתן לחיות בכל מחלוקת. בדומה לעבודת צוות. חיבור צוות יחדיו, הפיכת תחושת פירוד לתחושת "ביחד" בונים, בין היתר באמצעות חוויות משותפות, טובות וגם טובות פחות, התחלקות, ויתור, קשיים, התמודדות וכמובן גם נחת. ה"ביחד" אינו נוצר מעצמו. הוא דורש מחשבה, התכוונות ועבודה שכולם שמחים להיות חלק ממנו ולצמוח מתוכו.

הינכם/ן מוזמנים/ן להגיב/לשתף.

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2013

Read Full Post »

במהלך ביקור במקלוד גאנג' בצפון הודו במהלך נובמבר 2011, מקום מקלטם של הטיבטים הגולים למדתי דרך קיום שיחות עם הנזירים מעבר להיכרות מוקדמת את הסובלנות, נועם ההליכות, תחושת הקהילה וכו' המאפיינים את הטיבטים, דפוס התנהגות מנהיגותי רווח של מנהיגם, הדלאי לאמה ה-14.

הדלאי לאמה הוא אדם עסוק מאוד סביב ניהול המאבק לשחרור טיבט ועם זאת נגיש לאנשיו באופן מעורר השתאות: אחת לכמה שבועות הוא מקבל מבקרים במעונו הרשמי, מספר פעמים בשנה הוא מעביר שיעורי דהרמה פתוחים לקהל הרחב, מנהל טקסי דת רשמיים במרכזים טיבטיים ברחבי הודו וכל פליט חדש שברח מטיבט מגיע אליו לקבלת פנים אישית קצרה. כל זאת הוא נוהג לעשות באופן קבע בין נסיעות תכופות ליעדים שונים בעולם, שגם בהם הוא מתקבל באהבה ובהתרגשות עצומות.

ישנם מנכ"לים שמתהדרים במדיניות "דלת פתוחה" כפי שנוהג הדלאי לאמה, שאין דרגות שמפרידות ביניהם לבין העובדים כיוון שהיא משדרת פתיחות ונאורות, היא כביכול מזמינה את העובדים "להגדיל ראש". בפועל, מנכ"לים אנשים עסוקים מאוד גם בהתמודדות עם בעלי המניות שנושפים בעורפם ומודדים אותם על פי שורת הרווח, נמצאים תחת לחץ עצום ומעדיפים שימעיטו בכניסה לחדרם בהתאם- לקבל כל עובד שמעוניין להיכנס אליהם כדי לשטוח את טענותיו על בעיות לוגיסטיות, קיטורים ללא פתרונות וכו'. קל ויעיל יותר לעבוד עם צוות קטן שאיתו חשים בנוח ונועד לא להעמיס יותר מדי מידע שאינו רלבנטי להם כמקבלי ההחלטות.

עובדים עם מרץ יצרני שמנסים להפעיל את מדיניות "הדלת הפתוחה", נאלצים לעבור עפ"י רוב תהליך מתיש של קביעת פגישות אל מול מזכירת המנכ"ל/המנהל הבכיר ולספוג ביטולים רבים.  גם כאשר העובד יזכה לחמש הדקות שלו עם המנכ"ל, הוא צפוי לגלות בדר"כ שתשומת לבו של המנכ"ל אינה ממוקדת בו: הוא ימשיך לקבל שיחות טלפון, לבדוק את הדוא"ל וכו'. כתוצאה מכך, עובדים אלו עשויים לפתח אנטגוניזם, תסכול, יאבדו את המוטיבציה לפנות בעתיד אליו בניסיון לפתור בעיות חשובות, כך שיש בהתנהלות מעין זו סיכון רב לתהליכי התחדשות.

ביקור של מנהלים בכירים בחדרי העובדים / ברצפת הייצור יכולה להפיג את התחושות הללו, כיוון שהיא מעבירה את התחושה לעובדים שהם חשובים לארגון. יתרה מזו, הביקורים התכופים מסייעים לחזק את הקולגיאליות ותורמים לתקשורת פתוחה יותר כי הסביבה בה מבקר המנהל הבכיר מוכרת לעובד, היא אינה מחניקה ורשמית כמו הישיבות הארגוניות באופן מסויים. מלבד זאת, מנהיגים שעושים הרגל של "הליכה במסדרונות", קשובים לנעשה בשטח ומצמצמים אפשרויות של עיוורון מערכתי.

נהוג בדר"כ לקיים פגישות של סיעור מוחין כדי לבקש רעיונות לשיפור, לעיתים בתקופות סוערות בארגון שישנו קושי להשיגם. פגישות אלו מבורכות כיוון שבסופו של דבר מעסיקים עובדים, בין היתר כדי להעריך את תרומתם, לייצר חדשנות וכו', אך אין צורך בפגישות אלו, לדעתי כדי לקבל קלט. כשהעובדים מודעים לכך שהמנהלים מקשיבים להם, הם מעלים בעצמם לעיתים קרובות רעיונות חדשים.

יתרה מזו, דרך טובה יותר לבקש רעיונות היא לשוחח עם העובדים באופן אישי כשבמהלך השיחות הללו ניתן להעלות יעד ספציפי שרוצים לממש והצגת שאלה בנוסח- "ומה היית עושה אם היית במקומי?". שיחות אלו יותר אפקטיביות, לעניות דעתי מישיבות מוזמנות-רשמיות, כיוון שהעובדים מכירים היטב את תהליכי העבודה ואת ממשקיה ורצוי שהמנהל יגלה פתיחות לרעיונות שונים, ידאג ליישם רעיונות טובים פרקטיים שהם מעלים, יסביר מדוע רעיונות פחות טובים אינם מציאותיים, יקבל ויתמודד עם כל קלט באופן ענייני, גם עם חדשות רעות.  אז הרווח של המנהל-הארגון רק יגדל- האוירה הנינוחה הא-פורמלית והפתיחות יתרמו להעלאת רמת האמון ההדדי בין הצדדים והמוטיבציה של העובדים בהתאם. אין ההצעה האחרונה שהעליתי סותרת הזמנת עובדים למשרד המנכ"ל/המנהל הבכיר, כיוון שעצם ההזמנה משדרת לאותו עובד את ההערכה לתרומתו ולרעיונותיו.

מנהיגים מנוסים לומדים ליצור מדיניות "דלת פתוחה", כיוון שהם באמת מתכוונים לפתוח אותה. עובדים יכולים להגיע למנהל בכיר שמנהיג מדיניות מסוג זה במיוחד כשבעיות מתעוררות. מנהל חייב ליצור איזשהו גבול של נגישות, אבל לעיתים קרובות עדיף לטעות בצד של הנגישות מאשר בצד של אי הזמינות, כיוון שהיא מייצרת הקשבה לנעשה בשטח וצמצום אי הוודאות כאמור. יתרה מזו, היא משדרת שהמנכ"ל הוא גם מנהיג שקשוב למונהגיו, הוא פתוח לרעיונות חדשים והעובדים חשים שיש להם "קול" בחברה והם מטביעים את חותמם.

האם נהוגה אצלכם/ן מדיניות מסוג זה? כיצד היא "עובדת"? מהן הגבולות בין יעילות וסינון מידע לבין עידוד חדשנות?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2012

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: