Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אומץ’

רחל אפרים, בית ארגוני, אימון, עסקים, Organizational Development, משאבי אנוש, rachel efraim, פיתוח ארגוני, Human Resources, גיוס, יצירתיות, ניהול, קריירה, פיתוח מנהלים, חדשנות, עובדיםלבד. להיות לגמרי לבד. לרוב עולות בהתחלה, בסיטואציות אלו מחשבות על השגרה היומיומית, משימות, נושאים ואנשים שמעסיקים אותנו. אח"כ, קרוב לוודאי עולות מחשבות עמוקות יותר על מהות החיים, חשבון נפש, ייתכן שעמום.

מרבית בני האדם אינם אוהבים מצב זה וגם רחוקים ממנו באופן טבעי. במשך היום אנו נפגשים עם השותפים לעבודה, עם בני המשפחה, עם חברים. את שעותיו הפנויות של אדם ממלאים רדיו, עיתונים, רשתות חברתיות. גם כשהאדם מודע לצורך בשקט, הוא מחובר לספרים, למוזיקה וכו'.

האדם אינו רוצה, בדרך כלל לחוש ריק. כשהוא לבד, מנותק מגירויים חיצוניים אינסופיים יכול האדם לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן יפות אך כולן, לרוב אינן ידועות לו במסלול המרוץ הרגיל של חייו. הן מוציאות אותו משגרת חייו הנוחה והידועה.

במעגל העבודה "הלבד" כמעט ואינו קיים ואף מאתגר עבור עובדים רבים כיוון שהם רגילים להיות באינטראקציה עם עמיתים, ממונים, ספקים, לקוחות וכיו"ב. ללא אינטראקציה מפרה עם האחרים, לא ניתן להתמודד עם אתגרים מורכבים המחייבים התמחויות מגוונות בידע ובכישורים שלרוב אינם מרוכזים באדם אחד. היינו, עבודת הצוות חיונית כדי להפיק ערך מוסף גדול יותר מכל אחד מחברי הצוות הפועלים מתוך מטרה משותפת.

מעטים העובדים, מתוך ניסיוני המקצועי הבוחרים להיות מדי פעם לבד ולהתרחק מהצוות מחשש שבחירה זו תפגע בקידום המקצועי שלהם. החשש נובע גם מתוך פרדיגמה חברתית רווחת שהתרחקות מהצוות, גם מדי פעם משמעותה לרוב שהם זאבים בודדים, מתנשאים, ש"משהו לא תקין באישיותם".

בהקשר זה, לצד אפיון רמת שיתוף הפעולה והתלות ההדדית המתחייבים מביצוע מיטבי של המשימות המרכזיות של הצוות, על המנהל להבטיח, בין היתר הימנעות של מצבים שייתכנו באופן טבעי בהם חלק מחברי הצוות עשויים להפעיל "צנזורה" פנימית. צנזורה זו עשויה למנוע מחברי הצוות להתבטא בחופשיות בתחומים הקשורים למשימה ובכך פוגעת בתחושת החופש הפנימי של חבריו. במאמר "ביחד ולחוד" הרחבתי על המחירים של מצב זה, כמו  ירידה באיכות הרעיונות ואיכות תהליכי העברת המידע בצוות, ויתור על יצירתיות ושחיקה בהנעה ובתחושת השייכות.

זמן הוא משאב מוגבל. תביעות רבות מדי מתחרות על המשאב המוגבל הזה.  לעיתים קרובות אנחנו משתמשים במפגשים חברתיים כתירוץ לדחות את העבודה שעלינו לבצע. כאשר אנחנו מבלים זמן לבדנו, אנחנו יודעים לחלק את הזמנים נכון, מנוטרלים מהקולות החיצוניים. לא רק שאנחנו מצליחים לבצע את העבודה ללא הסחות דעת, אלא גם הופכים ליעילים וממוקדים יותר עם הזמן. לומדים לקבוע סדר עדיפויות ולבחור בין פעילויות שאנחנו באמת רוצים לעשות ולוותר על אחרות.

מהן העוצמות שמביאים למקום העבודה? הבנת העוצמות הטמונות בבני אדם היא מרכיב חיוני להצלחה, לעניות דעתי ולכן מתפקידו של כל מנהל לסייע לעובדים שלו ולהדריך אותם כיצד לחזק ולמנף את העוצמות שלהם. יתרה מזו, מהות הסינרגיה, שיתוף הפעולה היצירתי החיוני בכל צוות עבודה היא, בין היתר לבסס את נקודות העוצמה של חברי הצוות.

רשימת העוצמות צריכה להיות ממוקדת באופן שהוא יוכל לסייע ולקדם. למשל, התשובה "יש לי יחסי אנוש מעולים". תשובה זו דורשת מס' שאלות הרחבה, כמו מה זה בעיניך "יש לי יחסי אנוש מעולים"? איזה סוג של משוב קיבלת לאחר שזה קרה? כיצד אתה מחדד ומעצים את היכולת הזאת וכו'.

בילוי זמן לבדנו- כמנהלים/ כעובדים יוביל לחיבור עמוק יותר עם העוצמות האישיות והרגשות שלנו. כך ניתן יהיה לזהות רגשות שמתעוררים בנו בזמן אמת ביתר קלות- כעס, שמחה, קנאה וכו'. פעמים רבות הרגשות שלנו מושפעים מהעולם שבחוץ,  אך כאשר אנחנו מבלים זמן רב יותר לבדנו אנחנו מסוגלים להבדיל בין הרגשות ששייכים לנו לרגשות שאנחנו משאילים, באופן טבעי מאנשים אחרים, היינו שהרגשות הללו שייכים להם. סופגים כעסים שהם בכלל לא שלנו שמערערים אותנו ומוציאים אותנו מאיזון.

לקבוע פגישה עם עצמנו. פגישה מדי שבוע של כחצי שעה לפחות שלא ניתן להזיזה, שבמהלכה לא יעבירו טלפונים, ללא הפרעות של אנשים שנכנסים למשרד. פגישה שלא נועדה לסדר את שולחן הכתיבה, לקרוא כתבי עת או לעבור על מיילים אלא להקדיש זמן למחשבה בלבד.

צעדה קצרה יכולה אף היא להעמיד לרשותנו סביבת חשיבה נפלאה לשאלות אסטרטגיות, כמו מה משתנה בסביבה שלנו ולא חשבנו עליו עדיין, אילו כישורים נדרשים בעתיד לצוות וכדומה.

לסיכום, חיוני, לעניות דעתי להרשות לעצמנו להיות לבד, אבל לשים לב למה שאנחנו עושים בזמן הזה לבד, לחפש את השלווה והשקט ולסגת למרחב בטוח כשאנחנו פרודוקטיביים בזמנים אחרים. הלבד מאפשר כאמור להתחבר לעצמנו וכך אנחנו מאפשרים בקלות לאנשים לדעת מהם הצרכים שלנו- כעובדים, כמנהלים ולא לצפות שינחשו בעצמם.

מנהלים מחויבים להתרחק מהפעילויות היומיומיות המוטלות עליהם בארגונם כדי לחשוב על דברים, קטנים כגדולים וכו' – גם כדוגמא אישית לעובדים שלהם. חשוב, לעניות דעתי שהם יאפשרו גם לעובדים שלהם את המרחב ואת הזמן, מדי פעם שהם צריכים להיות לבד, בין היתר כדי להביא את עצמם במלואם בעבודה.

כיצד "הלבד" שלכם/ן מתבטא הלכה למעשה בחיים האישיים/המקצועיים? מה מאפשר זאת?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2016

Read Full Post »

חשיבותה של למידה מהכישלון ידועה ובלתי ניתנת לערעור.  עם זאת, מעט הארגונים, מניסיוני מיישמים אותה בצורה יעילה. ישנם מנהלים שמחויבים ללמידה כדי לשפר את הביצועים המקצועיים לעתיד, מקדישים שעות רבות לניתוחים לאחר העשייה אך לעיתים המאמצים הרבים הללו אינם מובילים לשינויים אמיתיים.

מרבית המנהלים מאמינים שכישלון הוא רע. כדי למנוע טעויות דומות בעתיד,  הם נוהגים, בין היתר להוכיח את העובדים על טעויותיהם. פרדיגמה זו, לעניות דעתי היא מוטעית. ראשית, כישלון ברמה הארגונית לפעמים הוא רע, לפעמים בלתי נמנע ולפעמים אפילו טוב. יתרה מכך, כישלון מספק איזון שמחזק את המנהלים כיוון שלאחר שחוו כישלונות מספר פעמים (אי קבלה לעבודה, פרוייקט שלא צלח וכו'), החשש מכישלונות קטן. כתוצאה מכך, רמת הנכונות לקחת סיכונים החשובה בניהול ובעסקים גדלה.

שנית, הגישה והפעולות הנדרשות לאיתור וניתוח כשלים ארגוניים ביעילות בהתאם נעדרות במרבית החברות. ארגונים זקוקים לדרכים חדשות וטובות יותר מעבר להסקת מסקנות, בנוסח "לא נעשה מעקב אחר הנהלים" או "השוק אינו מוכן למוצר החדש הנהדר שלנו". יש להפנים, תחילה את "המשחק" של הטלת האשמה.

כישלון והאשמה הם כמעט בלתי ניתנים להפרדה. במרבית הארגונים והתרבויות אנחנו לומדים, לרוב שהודאה בכישלון פירושו לקחת את ההאשמה עלינו. יתרה מזו, ישנה הדילמה הניהולית הרווחת: כיצד מנהלים יכולים להגיב באופן בונה לכישלונות ללא התייחסות שהכל נעשה כשורה? אם העובדים אינם מואשמים בכישלונות, מה יבטיח שהם מנסים ככל האפשר לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר?

בסופו של דבר, תרבות ארגונית שנוטעת ביטחון בעובדים להודות ולדווח על כישלון חייבת להיות בהלימה עם סטנדרטים גבוהים של ביצועים מקצועיים. היינו, ניתן לבחון את הכשלים על פי ספקטרום של סיבות לכישלון הנעות בין טעויות מכוונות (בראש הרשימה) לבין טעויות שנעשו בתום לב. ניתן להבחין, לדוגמא בין חוסר השקעה שהביאה לכשל ביצועי לבין עייפות של עובד משמרת שכשל בתפקידו לקראת סוף המשמרת שלו, אשר התארכה יתר על המידה מסיבות שונות. ייתכן ובמקרה השני האחריות של הממונה לכשל גדולה יותר מזו של העובד. יתר על כן, ניתן לקבל באמצעות רשימה זו מידע רב ערך, כמו הערכת הכשלים שהמנהלים בעצמם אחראים ולשנות את אסטרטגית הניהול כנגזרת מכך.

ניתוח כישלון "מקופח" לעתים קרובות, כי הכישלונות עשויים, בתחושתנו לכרסם בדימוי העצמי שלנו כך שרובנו נימנע ככל הניתן מניתוח כישלונות. יתר על כן, ניתוח כשלים ארגוניים דורש חקירה ופתיחות, סבלנות וסובלנות לעמימות הסיבתית ולהבטיח שהלקחים הנכונים יופנמו.

האומץ "להתעמת עם חוסר המושלמות שלנו" ושל אחרים משמעותו שמנהלים צריכים לעודד את העובדים להביע את דעותיהם, לגלות אמפתיה וגמישות ולהימנע מהבעות כעס או ממורת רוח ממה שעשוי להיראות במבט ראשון כחוסר יעילות.  הודאה בטעויות מעידה על הנכונות להשקיע מאמצים כדי להבטיח שדברים לא יישנו, בין אם מדובר במכירות, בשיווק ופיתוח מוצר או בכל מערכת יחסים עסקית. יתרה מזו, היא מעידה על אנושיותו של המנהל והופכת אותו למנהיג חזק. הסיבה- כולנו כבני אנוש טועים. אי הודאה בכישלון עשויה להתפרש כהסתרה בקרב העובדים, לפגוע באמינות המנהל ולהקשות בלסמוך עליו וללכת אחריו.

מנהלי חברות יכולים ליצור ולחזק תרבות למידה שמנטרלת את משחק "מי אשם", לעודד את העובדים לדווח באופן עקבי על כשלונות, קטנים וגדולים באופן שיטתי, לקחת אחריות וללמוד מהם. הבנה מעמיקה של הסיבות וההקשרים הארגוניים לכישלונות תסייע להנהיג אסטרטגיה יעילה ללמידה מכישלון, כמו כישלונות בלתי נמנעים במערכות מורכבות, בין היתר על רקע אי הוודאות הכרוכה בעבודה. השיעורים שלהם וההזדמנויות לשיפור מתמוססים, מניסיוני כאשר מתקיימת שיחה חנוקה.

כמו כן, ישנם כשלים "טובים" במובן זה שהם מספקים ידע חדש בעל ערך שיכול לסייע לזינוק של ארגון בשוק תחרותי ולהבטיח את עתידו. גילוי תרופות חדשות, עיצוב מוצר חדשני, בדיקת תגובות של לקוחות בשוק חדש וכו' הן משימות שדורשות כישלונות מסוג זה. מעין "ניסוי וטעייה" הכרחיים, מעודדי צמיחה. חיוני, בראש ובראשונה, להגדיר כישלונות "חכמים" (כפי שהצלחות מוגדרות עפ"י גידול בהכנסות, ירידה בהוצאות וכו') כך שהעובדים יידעו את הגבולות המקובלים במסגרתם הם יכולים להיכשל ובדרך זו החברה מעודדת את היצירתיות והחדשנות המבורכות. כמו כן, מומלץ לתגמל, לדעתי את העובדים על הכשלים החכמים בדומה להצלחות, לתת להם כלים לדרכי התמודדות עם חוסר הוודאות, לתמוך בהם בלקיחת סיכונים חכמים, למשל דרך שיתוף בדרכי ההתמודדות כמנהלים בצמצום סיכונים ועוד.

 מהו כישלון בעיניכם/ן? כיצד אתם/ן מתמודדים/ות עם כשלונות בחברתכם/ן?

 פורסם בירחון "משאבי אנוש" : http://www.dmag.co.il/pub/hrisrael/310-311/310-311.pdf

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2014

Read Full Post »

ככל שמטפסים במעלה ההיררכיה הארגונית, קטנים הסיכויים שנקבל כמנהלים משוב בונה וכנה על הרעיונות שלנו, על הביצועים או על האסטרטגיה שבנינו מהעובדים הכפופים לנו, עקב מערכת היחסים העדינה בין עובד למעביד.

ידוע כי ממונים המנהלים תקשורת אישית ומקרבת עם העובדים מטפחים נורמות התנהגות של רגישות שיחה ואמון הדדי. עידוד המעורבות הגבוהה של עובדים גם מאפשר לשמור על הגמישות התפעולית שמסייעת לחברה גדולה כקטנה למזער מרחקים היררכיים ולפעול במהירות מול המתחרים.

אז מה ניתן לעשות כדי לגרום לעובדים לתת משוב בונה, גם מהסוג שאנו כמנהלים לא מעוניינים לשמוע וכיצד ניתן לעשותו?

לבקש משוב על בסיס קבוע. מנהל מחויב, לדעתי כחלק עבודתו להיות פעיל באיסוף מידע ולבקש ולהקשיב בצורה אובייקטיבית, עד כמה שניתן לדעות מגוונות מעובדים חדשים וותיקים כאחד.

ניתן בהקשר זה להפנות לכפיפים בצורה אותנטית שאלות פתוחות, כגון: "כיצד תוכל לעשות את עבודתך טוב יותר?". שאלה מסוג זה יכולה לעורר תהיות בקרב העובדים, אך הצגתה יותר מפעם אחת תאפשר לחשוף עוד יותר את איכות חשיבתם.

עובדים יודעים בדרך כלל מה צריך לקרות כדי שעבודתם תהיה אפקטיבית יותר אך ייתכן ואינם יודעים כיצד לחולל את השינוי. מתפקידו של המנהל לסייע לאנשיו לפתח את הרעיונות ואח"כ להסיר את המחסומים שמפריעים ליישום.

ביצוע סקרים הוא סוג נוסף של קבלת משוב מהעובדים מעבר לתקשורת היומיומית וכו'. תכנים אפשריים מוצעים שיופיעו בסקרים הללו: האם העובדים מוצאים איזון נכון בין העבודה לחייהם הפרטיים, מידת השייכות למקום העבודה ורמת ההשקעה שלהם בעבודתם. מתוך שאלות מובנות ניתן להקיש על רמת שביעות הרצון של העובד, עד כמה הוא מתכנן להישאר בחברה ועוד.

לבקש דוגמאות. באותו אופן שאנחנו כמנהלים מעלים דוגמאות קונקרטיות בעת משוב לעובדים, מומלץ גם לבקש אותן כשמקבלים משוב. מתן דוגמאות מאפשר להבין טוב יותר את המשוב ומבטיח שהבנו אותו היטב. כמו כן, אמינותם של אנשים שמגבים את טענותיהם באמצעות דוגמאות או נתונים מספריים גדולה יותר.

לפעול לפי המשוב. כשעובדים נכונים לתת משוב, חשוב לקבל אותו כמנהלים בצורה עניינית ולאמץ אותו במידה ותכניו ברי יישום ומועילים. המנהל בפתיחותו וברצונו ליישם את המשוב מציג דוגמא אישית בקשר מול העובדים, מעבר לבזבוז הזמן, המשאבים והמאמצים הרבים לקבל משוב ולא לעשות בו דבר לאחר מכן. כמו כן, יישום המלצות פרגמטיות למנהל ולחברה יעודד יותר עובדים להמשיך ולתת משוב.

יישום ההמלצות ושיתוף, לפחות בחלק מהתוצאות עם העובדים וקביעת אמות מידה לשיפור יכולים להיות הזדמנות נהדרת להנעתם. יתרה מזו הקמת מערכת ניטור מטרות באופן מקוון או על גבי לוח לבן במשרד להשגת מטרות אלו תסייע לעובדים להיזכר בהתקדמות.

לסיכום, מומלץ לבנות תרבות עבודה שבה העובדים אינם חשים כי הם נוטלים סיכון במתן משוב ענייני ואותנטי לממונים עליהם. ישנן שיטות רבות לדיווח. שיטת הדיווח אינה חשובה בסופו של דבר כל עוד העובדים מרגישים נוחים להשתמש בה.

כיצד מתנהל תהליך המשוב בחברתכם/ן באופן הדדי? מהם מרכיביו?

פורסם ב"כלכליסט": http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3593841,00.html

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2013

Read Full Post »

"לפני כמאה שנה עלו לארץ צעירים רבים מכל קצוות העולם לישראל. הם לא ביקשו להסתגל אלא ליצור, לא להתאים את עצמם לתנאים אלא לברוא תנאים חדשים. הרעיון לא נולד בא"י, אך עם צאתו לעולם נקשר גורלו עם מה שיתגלה בארץ. חבורות הפועלים שהגיעו לארץ ערכו ניסיונות לחבר את חלום היחד עם נדודיהם ועם עבודתם. חלומם השתלב עם הרעיון של טיפוח אדם שעובד עבודה גופנית ובונה את אישיותו בתוך האתגר של שינוי אישי וחברתי." (מתוך ספרו של מוקי צור, "לא בעבים מעל- מאה ראשונה לדגניה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010)

בית ארגוני, רחל אפרים, RACHEL EFRAIM, חדשנות, משאבי אנוש, Human Resources, Organizational Development

אום ג'וני, 1911

כמאה שנה חלפו מאז הקמת אום ג'וני (דגניה היום), סמל ההתיישבות הקיבוצית, כשניתן לזהות דפוסי התנהלות של חדשנות בקרב האידיאולוגיים הצעירים שדיברו בלשון החיים, מימשו את החלום הציוני מתוך ראייה מפוכחת ומציאותית.

מה יכולים ללמוד ארגוני המאה ה-21 מדפוסי ההתנהלות של אנשי חצר כינרת שנחשבו מהפכניים וחדשניים דאז בשלהי המאה הראשונה, כמקור השראה?

ראשית, המהפכה הרעיונית בקרב אנשי העליה השנייה היתה בחיבור בין שיתוף להתיישבות, שיתוף כשווי ערך ומעמד וכך התחברו אנשים מעולמות שונים שלכאורה אין קשר ביניהם לכדי עולם אחד.  כבר במושבות העלייה הראשונה הוקמו מוסדות לעזרה הדדית מתוך צדקה. ה”קומונה החדרתית” השתכנה באום ג'וני במבני אדמה ובצריף שהקימו חבריה והניחה את היסודות למשק חקלאי עצמאי ושיתופי.

החדשנים מטבעם אינם הולכים עם הזרם.  מנהלים מהזן החדשני יוצאים תיגר נגד האסטרטגיה הניהולית הקיימת וגם מעודדים את העובדים שלהם להיות כאלה, הם מחפשים אחר הזדמנויות עסקיות ושיווקיות שישנו את כללי המשחק העסקיים. מבחינתם אין סוף לפיתוחים ואפשרויות לחדשנות גם לגבי מוצרים בסיסיים של החברה, בדומה לאנשי דגניה שהחשיבו את עצמם כקהילת אנשים עובדים שמעוניינים בהישגים יוצאי דופן מעבר לשורה התחתונה הרווחית.

 מניסיוני, עובדים אלו עשויים להיות אגרסיביים, תובעניים ואף לפגוע בזולת כחלק מהרצון לזרז תהליכי שינוי. כתוצאה מכך, מרבית המנהלים מתייחסים אליהם באופן טבעי כבעייתיים, במיוחד בתוך סביבת צוות.

בשוק ישנו תיאבון בלתי פוסק למוצרים/שירותים שיביאו שיפור משמעותי למה שכבר קיים. כדי לעמוד באתגר זה, חברות מחויבות לטפח יצירתיות ארגונית שונה ולהקשיב להצעות לפתרונות חדשניים כדי לענות על הדרישה המתמדת של הלקוחות למצוינות מוצר או שירות ולפרוץ קדימה לפני המתחרים.

לפיכך, אם מעונינים כחברה ליצור תרבות שמקדמת חדשנות שבה פועלים עובדים עם סגנונות ייחודיים צריך ראשית כל לזהותם בכל הדרגות המקצועיות ולהכשיר אותם כחלק בלתי נפרד מהניהול המשאב האנושי.

שנית, מתוך השיתופיות הלכה למעשה ומתן כבוד לסוליסטיות וההכרה בחשיבותה, העשייה הארגונית בדגניה נעשתה תוך ניהול מו"מ והקשבה לחברים, מעין דמוקרטיה של יזמים תוך התמודדות עם משברים כגון בצורת, עזיבת בנים או התנגשות בין קבוצות. עם זאת, התרחשו בקבוצה, באופן טבעי גם תהליכי צמיחה שהעמידו התמודדות של יחידים בעוצמה מול כלל החברה.

ניהול דו שיח עם עובדים יזמים מטבעם יגלה שהם בדרך כלל סולדים מהסטטוס קוו ומהנהלים הסטנדרטיים, יהיו אף כאלה שיחשבו שהנהלים הרגילים אינם חלים עליהם. הם עשויים לטעון שפגישות קבוצתיות משעממות, יבקרו את הצורך לדווח על כל צעד ושעל שלהם, יעלו את הצורך בחופש ממה שהם מחשיבים כאילוצים שרירותיים ועוד. לצד ההקשבה לדעותיהם, יש להגדיר גבולות לגמישות הניהולית והארגונית כיוון שהם זקוקים למשמעת כדי לממש את הפוטנציאל שלהם. כדי להניע אותם לפעולה יש להראות להם את התמונה הגדולה, את היעדים שבכוונת החברה להשיג לטווח קצר וארוך ולחבר אותם ליעדים אלו על ידי מתן אוטונומיה והגדלת אחריותם כדי שיפעלו במיטבם.

שלישית, אנשי חצר כינרת היו פרגמטיים וחלמו בהקיץ בנשימה אחת על שיוויון, שיתוף ומוסריות, גאולת העם והארץ כשהם התמודדו מול כוח רב כדי להפיל אותם, כמו שומרי החומות הדתיים. הם פעלו בנחישות כדי לממש את חלומותיהם בתוך המציאות המשתנה. אנשים יזמיים וחדשניים נוטלים סיכונים. המשמעות הארגונית כשהם מועסקים בארגון היא להמר עליהם ועל הצעותיהם. אין זה אומר שיש להמר על הכל ללא "השגחת מבוגר" בצורת פיקוח וניהול, אבל אפשרי לנהל תקשורת פחות הדוקה. אפשרי לשמור על ניהול ופיקוח בצורה רחבה כדי למנוע מצב של יציאה מכלל שליטה, לשמור על מיקוד על הנושאים הקריטיים ולהישאר גמישים מול הנושאים שאינם קריטיים.

אנשי העליה השנייה העזו להיות מאושרים והיו נכונים לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה של מולדת השבה לתחייה. יש מידה רבה של סיכונים כשמדובר בחדשנות, אבל היצמדות למה שעבד בעבר עשויה להיות נשיקת המוות. יש סיכוי משמעותי שהפיתוח הבא של מחר יהיה שיפור קטן של רעיון שקיים כבר שהחברה אולי התעלמה בעבר. ההבחנה הענקית מגיעה בסביבה שבה היצירתיות והחדשנות מותרות לפרוח.

"אין זה סיפור של מלאכים, למרות שניטש בו קרב על הקדושה בהרבה חזיתות. לא פעם התגלו מגבלות, קוצר רוח וקטנות אנושית, אך היו בו גם חלום מעורר השראה, התגלות הלב ובריאת תשתית חומרית." מוקי צור

אשמח לקרוא את דעתכם/ן בנושא הנדון.

* התמונה של אנשי אום ג'וני לקוחה מספרו של מוקי צור, "לא בעבים מעל-מאה ראשונה לדגניה".

 © כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2012

Read Full Post »

"יזם הוא אדם המחפש את השינוי, מוצא אותו ומנצל אותו כהזדמנות." פיטר דרוקר

תפיסה אנושית רווחת שיזם הוא אדם פרטי שיוזם ומקים מיזם חדש או עסק כדי להשיג מטרות עסקיות, אבל יזמות אינה מסתכמת רק ביזמים עסקיים. בעידן הידע חדשנות ושינויים שצומחים מלמטה נשענים על כוחם היצירתי ועל יכולת החדשנות והיזמות של העובדים, אותם יזמים פנים ארגוניים.  הם מתארגנים בעידוד ההנהלה או כיוזמה אישית למימוש פרוייקט חדשני שיכול להוביל את הארגון לנישה חדשה, מוצר/שוק חדש.

היזמים הפנים הארגוניים נלהבים, מחפשים הזדמנויות, מבקשים ליצור דברים חדשים, לשפר ולשנות, חסרי סבלנות לביורוקרטיה להבדיל מעמיתיהם שמבכרים בשימור הקיים, במנהלים שמעדיפים לנהל את הקיים.

כדי להתפתח היזמות זקוקה לאוירה תומכת ומעודדת ולמרחב בעיקר מאנשים נכונים, אקלים ומשאבים, כפי שנדון בפוסט "לעודד יזמות ארגונית".

עם זאת, החסמים העומדים בפני יזמות פנים-ארגונית אינם רק תלויי תרבות ארגונית, תפיסות שמרניות של ממונים וכו'. ישנם יזמים חסרי יכולת ניהולית, שמעלים רעיון אבל גם נוטשים אותו מהר מתוך חוסר הערכה וסבלנות לתהליכי עבודה מסודרים כולל האופן בו מתקבלות ההחלטות, למבנה ארגוני היררכי כאמור, חסרי סבלנות ביחס לכשלונות ולכן קיים קושי גם מצידם לנהל את היזמות ולשלב אותה בתוך הארגון.

כדי להוביל לאישור הפרוייקטים שתכליתם לקדם את הארגון, יטיבו יזמים מסוג זה לבנות סביבם צוות תומך ושישלים את תכונותיהם- בניהול מסודר, בהפעלת צוות אנשים שיוכלו לנהל את הפרוייקט, צוות שמאמין בפוטנציאל הגלום בו היות והיזמים טובים רק בדר"כ בהעלאת רעיונות ולא במינופם, לחבר את היצירתיות עם השכלתנות וההבנה הארגונית תוך מתן דגש באופן עקבי על הערכים המוספים שיניבו חברה רווחית יותר וכו', בעיקר מול מקבלי ההחלטות שאחראים בין היתר על "הברז הארגוני".

כאשר יזם שואל את עצמו כמה שכבות ביורוקרטיות עליו לחדור כדי להשיג מימון לפרוייקט נסיוני ואין לו ניסיון בכך, הוא עשוי לאבד את הסבלנות כאמור די מהר בתואנה שאין לו זמן לכך. בניית קואליציה מהסוג שצוין, או במקרה פשוט בו ייתכן ויזדקק רק לאדם אחד יכולים לסייע בידו. ביחד יבהירו את החזון הכולל של המיזם ומהן האסטרטגיות הדרושות כדי להפיח בו חיים, יאתרו דרכים להפיץ את המידע לנושאי תפקידים בארגון שהם סבורים שיגלו עניין בהוצאתו לפועל.  חשוב גם לערוך עבודת מיפוי של כל הגורמים שעשויים להפריע ליישום החזון ורק אז לבנות תכנית פעולה שתכלול גם את מקורות המימון.

כמו כן, הם צריכים להיות מודעים לכך שמנהלים בכירים מצפים מהם, בין השאר לתכונות אישיות שמעידות על יכולותיהם להוביל שינוי ברמת ההנהלה: רמת המסוגלות שלהם להתמודד עם חוסר ודאות במצבים עמומים, עד כמה הם חשים בנוח כשלא כל הפרטים "סגורים עד הסוף" וכיצד הם מתמודדים עם מצבים אלו; כושר השכנוע והנעת אנשים כדי לתמוך במיזם החדשני ועוד.

מנסיוני התנגדות פוליטית ולא רציונלית בדר"כ לשינוי אינה נעלמת לחלוטין.  גם אם אנחנו מצליחים להוציא לפועל את המיזם,  תמיד יהיו מנהלים/עמיתים צרי אופק שלא יבינו את מקור המוטיבציה הפנימית לסייע לארגון להצליח או יחשדו במניעים, מנהל הכספים עשוי להתנגד לאישור תקציב לפרוייקטים לא בטוחים שתוצאתם טרם נראה לעין וכדומה.

בארגונים גדולים שינויים יכולים לגזול זמן רב, ולכן המתנגדים לשינוי עשויים להכשיל אותם עוד לפני "קו הסיום": שינויים במבנה הארגוני, תחלופה של מקבלי החלטות, עייפות של חסידי השינוי ועוד, כך ששאננות בגין הישגים קצרי טווח עשויה להתחלף בהתרסקות פתאומית, הווה אומר שגם כאן נדרשת סבלנות לצד עירנות בלתי פוסקת.

היזמים העצמאיים ברמת עסק יכולים ליצור רעיונות מהפכניים מתוך צפייה על לקוחות פוטנציאליים ומוצאים מכנה משותף בהתנהגותם.  הם גם בוחנים מאפיינים נוספים של השוק בו הם פועלים ומחפשים שם הזדמנויות, כפי שתיאר אותם במדויק פיטר דרוקר.

כשהם מועסקים כשכירים הם צריכים להיות מודעים בהקשר זה למורכבות נוספת, חשובה בארגונים-  מערכות שהתלות ההדדית ביניהן גבוהה מאוד ולקחת בחשבון את הגורמים האנושיים המועסקים במערכות אלו. כך למשל, קיימים ניגודי אינטרסים טבעיים בין פונקציית היצור שמתמקדת במוצר ובאמצעי הטכנולוגיה לבין פונקצית השיווק שמוקד העבודה הוא הלקוח. לעיתים קרובות הקרטריונים לאיכות המוצר והביצועים בעבודה שונים בשתי המחלקות שתלויות זו בזו מעצם העובדה שכל פירמה עסקית הינה בעלת אוריינטציה ממוקדת לקוח. כאן נדרש לשכנע דרך היבטי עלות-תועלת את המהנדס במחלקת הייצור שאינו מבין מדוע אנחנו רוצים להשקיע כה הרבה עלויות בהתאמת המוצרים לצרכי הלקוחות, להסביר לו את רגישותם לאיכות המוצרים ולרמת השירות הניתן להם שמשפיעים בסופו של דבר על שורת הרווח של הפירמה וכו'.

כיצד "משווקת" היזמות הפנים-ארגונית בארגונכם/ן? כיצד אתם/ן צולחים/ות את הכוחות הבולמים כך שיתמכו במיזמים המוצעים? מהי רמת ההתמדה ליישם את הפרוייקטים למרות ההתנגדויות?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2012

Read Full Post »

"בן אדם יכול לשנות הכול בחייו: את הפנים שלו, את הבית, את המשפחה, את החברה, את הדת, את האלוקים שלו, אבל יש דבר שהוא לא יכול לשנות: את התשוקה שלו". כך מתמצת פבלו לבנחמין את מהות התשוקה באחת הסצנות בסרט "הסוד שבעיניים", שבו כל אחת מדמויותיו מונעת על ידי התשוקה שלה.

מהי תשוקה אמיתית בעיניי?

תשוקה אמיתית היא כזאת שמכילה אנרגיה הנחוצה מרגע הופעתה ועד הגשמת המטרות במציאות.

כיצד אנרגיה רלבנטית לתשוקה להשגת מטרות? הנסתר בעולם הוא רב מהגלוי, לעיתים המטרות אינן מושגות בזמן שאנחנו מצפים להן, ולכן כדי לדמיין  משהו ולשמור עליו במחשבות, לאמונה שזה כבר שלנו אנחנו זקוקים לאנרגיה רבה. היינו, תשוקה אמיתית להשגת מטרות היא הכלל הראשון להגשמה.

חלומות הם סובייקטיביים. בעולם הקריירה, אחד האתגרים המשמעותיים הוא לבחור במקצוע שלעיתים רבות אינו מכניס מבחינה כלכלית אבל האהבה בעשייתו והצלחה באופן עשייתו גוברים על השיקול הכלכלי.

יש מאיתנו המשתכנעים באמתלות של צורך בהתיישבות, כי חלומות שייכים לעולם הילדות  או שהחלטנו שהחלומות שייכים לאנשים חכמים/מוכשרים יותר, אבל "געגועים" ישנים עולים מעל פני השטח גם אם מנסים להדוף אותם למקום שבו אנחנו מניחים שהם שייכים. הנחתם במקום זה הינה, לדעתי סוג של טרגיות כיוון שחלומות נועדו לספק תקווה והשראה, הם מעניקים תחושה עבורנו כאינדיבידואליסטים.

כיצד ניתן להחיות את החלומות האישיים?

1.  לחזור לילדות-  רובנו חוזרים לילדות כשאנחנו נשאלים היכן חווינו אושר נקי. במובן זה ניתן ללמוד מילדים. ילדים יכולים ליהנות עם עצמם רק בזכות כוח הדמיון. החברה מלמדת אותנו שדמיון הוא מותרות של ילדים ואנו צריכים להשתמש בשכל שלנו למטרות אחרות. ילדים יכולים לדמיין שהם נהגי מרוצים, מצביאים, אנשי ספר או כל דבר שרק יעלה על דעתם. יכולת זו לא נעלמת עם הגיל, היא מודחקת לצד- לדמיין את הדברים שגורמים אושר סובייקטיבי, משהו שהכי רוצים לעשות, לפרק את החוויה לפרטים קטנים ולחוות אותה. כמבוגרים אנחנו צוברים ניסיון חיים ולומדים דברים מעשיים רבים, אך הניסיון הזה מכרסם באיזשהו אופן את החלומות שלנו עד שהם הופכים פחות סבירים להשגה ולכן מעוררים פחות רצון להגשימם.  תמיד ניתן לברר בינינו לבין עצמנו מהם החלומות "הלא סבירים" שרצינו להגשים ועדיין נמצאים באיזשהו מקום, כי הלגיטימציה היא קודם כל פנימית, היא מאפשרת חופש של תקווה.

2.  מציאת השראה- המלצה לקרוא סיפור של כוכב עסקי יכולה להיראות מובן מאליו, עשויה להתקבל בספקנות על ידי הקורא כיון שכבר יודעים את הסוף, כי המציאות היא הרבה יותר מורכבת. כדי לקבל השראה ניתן, למשל אם מדובר על פתיחת מיזם חדש לדבר עם בעל עסק שמכירים שהתחיל מכלום והוא ישתף כיצד פיתח את העסק שלו ובנה חיים של הזדמנויות עבורו ועבור בני משפחתו כיזם, או על מנכ"ל חברה שהתחיל בתחתית ודרך עבודה קשה והתמדה הפך למנהיג. סיפורים של אנשים אמיתיים יכולים להמחיש את העוצמה של חלומות ביתר שאת, לדעתי מכל ביוגרפיה של "כיצד עשיתי את זה?".

3.   להימנע מאנשים שמנהלים את החלום במקומנו. חלומות הם אישיים, אך לעיתים אנחנו מאפשרים להם להיות ממסוגרים ומעוצבים מחדש על ידי אחרים. אחד האתגרים להמשיך בכיוון שבחרנו בידיעה שזהו היעוד המקצועי גם במצבים פתלתלים כשאחרים, גם הקרובים לנו עשויים "להסביר" לנו למה הכישלון יהיה צורב, שוללים מראש את האפשרות להצלחה מתוך דאגה, מתוך פחדיהם האישיים וכו'. באופן טבעי כיצורים חברתיים, אנחנו מקשיבים לאחרים ו"קוברים" את החלומות שלנו כתוצאה מכך במו ידינו. לפיכך, מוטב להקיף את עצמנו באנשים שמאמינים שזה יכול לעבוד, שבטוחים ביכולתנו להגשים את החלומות האישיים שלנו, אולי לא במתכונת המקורית שחשבנו ולקבל מהם משוב ענייני ובונה.

4.  להגדיר הצלחה באופן אישי.  כשאנחנו חושבים בדר"כ על המושג הצלחה, אנחנו מדמיינים תואר אקדמי, קריירה מוצלחת לאורך זמן, בית נאה, הכנסה טובה וכו'. היינו, הצלחה לעיתים קרובות מוגדרת בפרדיגמה המערבית כמו תוכנית עם תוצאות מוגדרות מראש, כיצד אחרים מגדירים אותנו כמוצלחים ואנחנו מהססים לעבור נתיבים אישיים, חדשים עבורנו מחשש להפסדים. הצלחה, בעיניי בהקשר זה היא להגדיר עבורנו מהי הצלחה בעינינו ללא קשר להגדרות חיצוניות. ההגדרה מכילה בתוכה סוג של אומץ וחופש, לחיות את החיים במלואם כשאנחנו השחקנים המרכזיים בעלילה שלנו ולא אחרים מנהלים אותה.

 5. שינוי פרדיגמות מעכבות- בסעיפים הקודמים העליתי דוגמאות למיקוד בשליטה חיצוני שמעכב ואז אנחנו פחות מקשיבים לעצמנו, לתשוקה שלנו, לדבר שמעורר בנו השראה. פרדיגמה חיצונית שכיחה הנובעת מלחץ חברתי היא לוותר על פיתוח קריירה במקצועות שאין בהם כסף, כמו מקצועות במדעי הרוח,  אמנות שנחשבים כבעלי יוקרה תעסוקתית נמוכה.  כל אחד מאיתנו מוכשר במס' תחומים,  ולכן חיבור ידע/חוזקות יכול למנף את העבודה הרצויה לכיוון של קבלת יתרון תחרותי על פני המתחרים באותו ענף, או לחלופין לייצר אפיק תעסוקתי שלא חשבנו עליו קודם לכן. למשל, יכולת הדרכה בשילוב ידיעת שפה זרה ברמה גבוהה מאפשרים לבנות קריירה בעבודה בשגרירות, ליווי משלחות מאותה ארץ בה דוברים את השפה וכו'.

להסתכל אחורה בפרספקטיבה של זמן ולדמיין את החיים שאנחנו רוצים/ות מתוך תחושת שביעות רצון והגשמה- אלה הם עפ"י רוב החלומות האמיתיים שלנו.

כיצד אתם/ן מימשתם/ן חלומות ישנים "שהעלו אבק"? מוזמנים/ות להגיב, לשתף.

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

מורן איצקוביץ', תושב קיבוץ רוחמה מנהל בחמש השנים האחרונות חברה להפרחת בלונים פורחים.

הרעיון נולד מחלום שהוא חלם באחד הלילות שבו הוא ראה את עצמו עף בכדור.  "חלמתי בלילה משהו על כדור פורח והרגשתי שזה מאוד אמיתי", כך סיפר לשי פרנס מעיתון "ידיעות הקיבוץ" בריאיון בדצמבר 2010.

במקום לפתוח ספר לפענוח חלומות, הוא פעל באופן ענייני והחל לחקור את הנושא לעומק. הוא התחיל לחפש מידע על כדורים פורחים. בארץ לא היו בכלל עסקים בנושא והוא טס לארה"ב כדי ללמוד את התחום. לאחר התמודדות עם ביורוקרטיה במשך שלוש שנים הוא הקים חברת תעופה לכדורים פורחים ולצורך הקמתה בנה בקיבוצו האנגר גדול המשמש כבסיס הפעלה מוסדר של הכדורים הפורחים.  כיום הוא הבעלים והטייס הראשי של חברת הכדורים הפורחים הגדולה בישראל.

בדומה ליזם הבודד גם לארגונים יש "חלומות"=יעדים עסקיים, שהגשמתם כרוכה לעיתים בנטילת סיכונים במידה מסוימת כחלק מהפעילות העסקית. ככל שרצון הארגון לקבלת רווח גדול יותר, כך גדלה מידת הסיכונים שהוא נוטל-  הרצון להיות הטובים ביותר, להיות מובילים בשוק, לקדם ולהתקדם, הרצון לעצב את הסביבה ולהוות דוגמא לאחרים.

חברות מתוות תוכנית פעולה שתכוון את פעילותן העסקית, ובכל זאת ישנם יעדים עסקיים שהוצהרו ולא התממשו או שהתממשו וכשלו לבסוף. כיצד ניתן להתמודד באופן מעשי  בהיבטים ניהולים-ארגוניים בנושא הנדון, כדי להמיר את הכשלונות בהצלחות עסקיות?

1. מנהל בשוק תחרותי אמור לאבחן במהירות ובמדויק בעיות או תקלות סמויות, כדי לאפשר לפירמה שלו להיות "לפני המתחרים". "הראייה קדימה" משלבת פיתוח חשיבה לטווח ארוך תוך שימת לב לפרטים של תכנון יסודי ומפורט והבנה בדיעבד לצורך למידה של אי זיהוי סימני האזהרה- היעדר ניסיון או הכשרה, מימון לא מספיק, תכנון לקוי ועוד.  מצד שני, מי שמחפש על הזמן את האופק נמצא בסכנה כיוון שלא ניתן לצפות הכל והגמישות הניהולית/ארגונית מחייבת במידה וחלים שינויים.

2. כדי להשתלט על הפחד מכישלון עסקי, תחילה יש להבינו ואח"כ לנסותו. מניסיון אישי ושל אחרים, דווקא הפחד באופן אירוני יכול להפוך למנוף שמקדם. כשמזהים אותו והולכים עימו מגיעים לארץ לא נודעת, לגבולות חדשים שלא היו קודם. יחד עם זאת בראייה מציאותית, גם כשהפוטנציאל נראה טוב צריך לקחת בחשבון גם את הסיכוי לכישלון ולמזער את סיכוייו באמצעות כתיבת תכנית עסקית ברורה ומפורטת והצגתה לאנשי מקצוע- פנים ארגוניים וחיצוניים כמו יועצים פיננסיים וכו' לשם קבלת משוב מקצועי ענייני.

3. ניתוח של המנהל באופן אובייקטיבי את יכולותיו, כישוריו וארגז הכלים שרכש מתוך הבנה שאינו יכול לדעת הכל ולעשות הכל לבד גם אם הוא מנהל מוכשר, מאפשר גיוס חברי הנהלה טובים שישלימו אותו ולאחר מכן לגבש יחדיו אסטרטגיה. מיהם חברי הנהלה טובים? עפ"י קווי האופי והיכולות המובנות שלהם והתאמה לתרבות הארגונית ולאו דווקא לגייס אנשים רק עפ"י רקע תעסוקתי, השכלה או מיומנויות נדרשות. לחלופין/בנוסף אפשרי סיוע של מנטורים/יועצים רלבנטיים שיספקו משוב וייעוץ לפני יישום רעיונות חדשים.  בכך הוא "משיג" את ראיית התמונה הרחבה ואת הפרטים שנשכחו ממנו ובמקביל מייצר אוירה בה כל אחד יכול לחוות את דעתו בחופשיות, כאמור כדי לקבל משוב אמיתי על הרעיונות והתוכניות שהועלו.

4.   מנהל טוב, בעיניי חייב לבחור לבחור רעיון מתחום שהוא אוהב ומכיר היטב, אך רצוי שזה יהיה רעיון עם פוטנציאל להגיע לעוצמה כלכלית משמעותית בסופו של תהליך, כיוון שכשכיר הוא משרת את הארגון המעסיק אותו. כשהוא מאמין ברעיון, הוא יוכל לרתום בהצלחה את אנשיו באמצעות "תהליך הסברה". כידוע, תהליך הסברה שלא יבהיר דיו את נחיצות המהלכים העסקיים ולצידן ההשלכות  יקשה על רתימת העובדים לתהליך, ובסופו של דבר הם הגורם העיקרי המניע את גלגלי החברה. מערכת התקשורת הפנים ארגונית הינה בעלת משקל עצום בהסברה הארגונית המורכבת מערוצי התקשורת ומהתכנים הזורמים בהם. דוגמה של התנהלות מקצועית היא דרך השימוש באינטראנט: פתיחת יישום אינטראקטיבי המאפשר לכל עובד הרוצה בכך להפנות להנהלה שאלות הנוגעות לתהליכים שחווה הארגון. שאלות כאלו ניתן להפנות גם בדרך אנונימית. מנגנון אינטראקטיבי כזה השומר גם על חיסיון הפונה, מסייע מאד להפחית חרדה ותחושות מזיקות (לעובד ולארגון כאחד) של אי ודאות. עם זאת, לא ניתן לסמוך רק על ערוצי התקשורת המקובלים כמו האינטראנט והדואר האלקטרוני הפופולאריים. במקרים כאלו יש משקל עצום להסברה האישית הישירה, לשיח המתבצע פנים אל פנים. כאן באה לידי ביטוי מקצועיותה של יחידת משאבי אנוש בארגון. אין די לעדכן מנהלים במתרחש ולקוות שיעבירו נכון את המסר לעובדים. זו הדרך הקלה והלא נכונה. העובדים חייבים לדעת להשיב על השאלות הבאות: איזה שירותים ומוצרים החברה מספקת? מה הערכים והחזון של הארגון? מה היתרון התחרותי של החברה? לערב אותם בתהליכים העסקיים. כיבוד דעותיהם והגדלת מעורבותם יאפשרו ליצור גאוות יחידה, וכתוצאה מכך הם יתנו שירות מעולה ללקוחות החברה. כמו כן, רצוי למנות את העובדים הטובים לתפקידים מאופייני צמיחה והתפתחות ולאו דווקא לתת להם לפתור את הבעיות של העסק שעשוי לשחוק אותם, מתוך חשיבה עתידית של הגדלת הכנסות החברה לטווח ארוך.

5.   טיפוח  יחסים לטווח ארוך עם ספקים ושותפים ממנפים את המיזמים העסקיים כחלק מראייה רחבה. מורן איצקוביץ'  שסיפורו האישי פתח את הפוסט רואה בכדורים הפורחים שהוא מפעיל כחלק מחווית תיירות שהאיזור בו הוא פועל יכול לספק, ואני מצטטת את דבריו: "ישנו האורחן ברוחמה וספא שאנשים משלבים עם החוויה הזו. באיזור קיימים עוד צימרים ומסעדות, כך שנותני שירותים נוספים נהנים מזה.. וכן יש גם חבילות נופש משותפות. זה לא עניין זול, אבל בהחלט אופציה לא שגרתית לחופשה משפחתית".

מה מידת המוכנות שלכם/ן ללכת אחרי חלום עסקי שאתם/ן מאמינים/ות בו? על מה אתם/ן מוכנים/ות לוותר? כיצד הגשמתם/ן את "חלומות" החברה?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

במאמר כיצד אנחנו מקדמים את מטרותינו  כתבתי על זיהוי וקידום סביבות מקדמות במקום העבודה שהעובד, בין אם מדובר בעובד חדש או עובד ותיק, בין אם עובד בדרג ביניים או מנהל בכיר, מחויב לעצמו (ובעקיפין לארגון) לייצר ולטפח כדי לקדם את מטרותיו ואת מטרות הארגון.

עם זאת, האחריות לעיצוב וקידום סביבות מקדמות במקום העבודה אינה חלה רק על העובד.  כדי לעודד תהליכי צמיחה אישית של הפרטים בארגון והגדלת רמת שביעות הרצון שלהם בהתאם, הארגון מחויב ליצור באופן תמידי סביבות מקדמות צמיחה. תהליך זה דורש מקברניטי החברה ליזום ולנהל באופן פעיל ועקבי סביבה הוגנת למניעת תסכול.

כבני אנוש, אנחנו רוצים להביע את דעתנו ושכולם יזכרו בישיבה על המוצר המהפכני הבא של הארגון שהיה הרעיון שלנו. אנשים בדר"כ מגיבים אחרת מהמצופה- הם יזלזלו בנו על הצורך לנכס את העשייה הזאת שלנו ויותר גרוע- ישנם ממונים שיילחמו איתנו על הקרדיט ובזכות פעילות מוצלחת של יחסי ציבור יזקפו לזכותם את הרעיון המוצלח.

כתוצאה מכך, במקרה הטוב עבור הארגון- לא מעט עובדים שומרים את המידע שבידם לעצמם מתוך חשש שברגע שיהפוך לנחלת הכלל הוא לא יהיה משמעותי "וזכויות היוצרים" שלהם ייאבדו. שמירת המידע פוגעת ישירות גם בעבודת הצוות, כיוון שההצלחה הקבוצתית נמדדת בין היתר ביכולת לחבר בין פיסות ידע שונות. במקרה הרע- עובדים יצירתיים יחפשו, בדרך כלל את הדלת החוצה לאפשרויות תעסוקה אלטרנטיביות.

כמו כן, נתקלתי בממונים שמבטלים רעיונות שמעלים עובדים בתואנה של חוסר יעילות, בזבוז כספי וכו'.

בהקשר זה- במרבית החברות, מניסיוני כוחו של המנהל נמדד בין היתר עם המשאבים שעליו הוא שולט והצלחה אישית תלויה פעמים רבות בביצועי הפרוייקט שהוא ממונה עליו. הווה אומר, מנהלי פרוייקטים/מחלקות מעדיפים להקצות את המשאבים שלהם למיזמים חדשים כשהם מסבירים את השיקולים לשלילת הפרוייקטים כשיקולים עסקיים זהירים.

תהליך הקצאת משאבים בדר"כ מתנגד לרעיונות חדשים, מכיוון שהוא דורש מידה מסויימת של וודאות ביחס ללוחות זמנים, רווחים וכו'. באופן טבעי, רבים מהמנהלים מרגישים חוסר נוחות ביחס לחשיבה חדשנית-יצירתית כיוון שאין דרך מעשית להביא להתרחשותם של הפתרונות שמועלים, נותר רק לחכות ולזהותם אחרי שיתרחשו. ההעדפה, אם כן לפרוייקטים המשך לפעילות הנוכחית, או לחלופין להשקיע את עיקר הכסף במחלקות הפיתוח והמחקר ששם, לפי הפרדיגמה הרווחת נמצאים כל הרעיונות החדשניים והמוצלחים לארגון במקום לאפשר לאנשי מחלקות נוספות לייצר רעיונות. היינו, כתפיסה מחשבתית לא להעלות על הדעת שישנה אפשרות של מוחות יצירתיים גם במחלקות אחרות בארגון.

למען הסר ספק, אינני מתכוונת שלכל רעיון חדש מגיע מימון. ישנם רעיונות מבטיחים וישנם רעיונות מיותרים בלשון המעטה. בסופו של דבר, כדפוס חשיבה ניהולי באופן כללי מנהלים מחוייבים למקד את תשומת ליבם ובהתאם גם את משאביהם לרעיונות מגוונים וחדשים, לא רק כאלו שמלכתחילה לדעתם יזניקו את החברה- כצורך הכרחי לחדשנות וליתרון תחרותי.

כאן  נדרש אומץ ניהולי להקשיב לרעיונות שלעיתים אינם ערבים לאוזן, ללא פילטרים אישיים במיוחד אלו שנמצאים במורד ההיררכיה הארגונית (שלא הגיוני לכאורה שהם יעלו רעיונות טובים) או מאנשים שמעורים בנעשה בשטח כמו אנשי שיווק ומכירות.

כיצד תוכלו, אם כן לבנות תהליך ניהולי שמייצר כל הזמן אפשרויות אסטרטגיות חדשות? כיצד תוכלו להמיר את תהליך הקצאת משאבים מפרוייקטים שסופם ידוע מראש למיזמים מכווני עתיד שאינו ידוע אך עם פוטנציאל לרווחים?

© כל הזכויות שמורות לרחל אפרים 2011

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: